מה למדתי מקריאת מורקמי?
הארוקי מורקמי הוא אחד מאותם סופרים יוצאי דופן שנהנים מאישור הציבור ומבקרי הספרות כאחד. לדוגמה, אם נסתכל על רשימת זוכי פרס נובל האחרונים בספרות, הרבה קוראים - שלא לדבר על אנשים שאינם קוראים גדולים כל כך - לא יזהו את המחברים. למרות שלמורקמי אין עדיין פרס נובל, עבודתו בהחלט זכתה לתשומת לב לאחרונה.
הוא בוחר כותרים שעורכים מעטים היו בוחרים בהם, משהו שמראה כמה פרטים הוא מכניס לספרים. בנוסף, הוא מסוגל לצייר דיוקן של דמות טוב יותר אולי מכל מחבר אחר.
התרבות היפנית היא חלק מאוד מהרומנים שלו. ההיבט הטקסי שיפנים מייחסים למערכות יחסים אמון בולט במיוחד. חוט משותף נוסף בין הדמויות שלו, מהצעיר ביותר ועד למבוגר ביותר, הוא עצב. עצב ובדידות.
ברומנים שלו, נראה שכל חברה הייתה מקרית, ובדידות היא המצב הטבעי של הדמויות. זה עשוי להיות גם קשור לאופי של המחבר, שמתוודה על היותו אדם מאוד מופנם.
כוח הרצון אינו חזק כמו שהיינו חושבים
אדם שמבלה כל היום בהפעלת כוח הרצון שלו בחר בדרך הלא נכונה בחיים. מורקמי ניגש לנושא זה, בכל הנוגע לפעילות גופנית, מנקודת מבט יוצאת דופן. הרבה אנשים שמתעמלים מדי יום נתפסים כבעלי כוח רצון עצום. אולי זה נכון, לפחות עבור תת-קבוצה, אבל עבור רוב האנשים שהתעמלו במשך שנים, הם לא עושים את זה מכוח רצון טהור
הם עושים את זה כי עבורם זה קל יותר, מהנה יותר ומעורר מוטיבציה מאשר אפשרויות אחרות. הם מעדיפים שעה אחת של פעילות גופנית על פני שעה אחת של פגישות או שיעורי ספרדית. הם מעדיפים את זה על פני פעילויות אחרות. מצד שני, יש אנשים שלא יעבירו את עצמם דרך ה"עינוי" הזה אלא אם בריאותם תאלץ אותם לעשות זאת.
דוגמה נוספת: נניח שיש ילד צעיר שאהב להישאר בבית בלילות שבת לקרוא בשקט. עבורו, לילה במועדון יהיה מבחן לכוח הרצון שלו. עם זאת, בגלל חבריו, הוא מכריח את עצמו ללכת, למרות שהוא חוזר הביתה ברגע שהוא יכול.
נראה שכל דבר בריא, טוב ומומלץ חייב להיות גם לא מעורר תיאבון, לא נעים ומיואש. נראה שההפך הוא פיתוי, תשוקה, פינוק. אבל זה לרוב לא נכון, וכאן אנחנו עלולים להתבלבל לגבי כוח הרצון. לפיכך, נוכל לבלות זמן בשחייה נגד הזרם, אבל לחיים כאלה אין משמעות.
גם בחוסר צדק יש בדרך כלל סוג של צדק
ישנם שני סוגים של אנשים: אלה שאוכלים כמה שהם רוצים ולא משמינים, ואלה שיש להם יכולת מיוחדת להטמיע כל קלוריה שהם רואים בגוף שלהם. בדרך כלל הקבוצה הראשונה מקנאה בקבוצה השנייה. למעשה, האם שמעתם פעם על קנאה שהולכת לכיוון השני?
עם זאת... לסוג זה של עוול גנטי יש משקל נגד. אנשים עם נטייה גדולה יותר לעלות במשקל נוטים לראות מה הם אוכלים יותר. הם חושבים לאכול תזונה מגוונת יותר ולא לענות את חילוף החומרים שלהם עם ארוחות ענק. לכן זה לא מוזר שאדם עם עודף משקל יהיה בריא יותר - לפחות לפי בדיקות דם - מאדם רזה.
לפיכך, לאנשים הרגישים יותר לתנודות במשקל יש "אזעקה פנימית" שתתחיל בקלות רבה יותר כאשר היא חשה בבעיות בריאותיות. זה למעשה יתרון שלעתים קרובות אנו מתעלמים ממנו. בנוסף, זו רק דוגמה אחת לאופן שבו אנו רואים את השלילי בסיטואציה מבלי להסתכל גם על החיוביות.
להיות שונה יש מחיר
הגלובליזציה האקספוננציאלית שאנו עדים לה בשנים האחרונות היא ערבוב תרבויות, אך במידה רבה גם הומוגניזציה שלהן. בנוסף, העולם התחרותי שלנו חסר כל כך יצירתיות שהמחיר שלו זינק. אז איכשהו כולנו רוצים שיהיה לנו קול משלנו, סגנון משלנו. אבל יחד עם זאת אנחנו רוצים שהקבוצות שאנחנו מזדהים איתן יקבלו אותנו. זה הפרדוקס של הרצון להיראות שונה.
ובכן, האמת היא שבדרך זו או אחרת, אין שני אנשים זהים. המחיר שאנו משלמים על ההבדלים בינינו הוא ויכוחים ואי הבנות. כן, אותם דברים שאנחנו כל כך לא אוהבים. כמוך וכמוני, הדמויות של מורקמי שונות מאוד ונהנות מההבדלים ביניהן, משלמות את אותו המחיר כמונו.
אל תמסור את החופש שלך לאף אחד
לאף אחד לא מגיע לשאת את המשקל הזה או להחזיק את הפריבילגיה הזו בידיים. ברגע שאנחנו גדלים, אף אחד ושום דבר לא ראוי לזה. אפילו לא אם זה אדם שאתה מעריץ או עבודה שאתה אוהב. לא רק בגלל שהחירות שלך היא פריבילגיה שהיא שלך מטבעה (בגבולות החוק, כמובן), אלא גם בגלל שאם תיתן למישהו או משהו את החופש שלך תגנה את עצמך באותו הזמן.
אולי בהתחלה אתה תהיה בסדר עם זה, אבל במוקדם או במאוחר בסופו של דבר תצטער על שמסרת את זה. זה כנראה יסתיים או ישבור את מערכת היחסים שלכם. סביר להניח שתפסיק להרגיש נלהב מהעבודה ההיא שהשתמשת בה כדי להפיק ממנה כל כך הרבה סיפוק.
"לב האדם הוא כמו ציפור לילה. מחכה בשקט למשהו, ובבוא העת, הוא עף ישר לעברו."
-H Murakami, Tsukuru Tazaki חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו -
אנשים אוהבים אחד את השני, גוף ונפש
קרא גם: חמש אמרות של מיגל דה אונאמונו"בחלום הזה הוא בער מרוב תשוקה לאישה. לא היה ברור מי היא. היא פשוט הייתה שם. והייתה לה יכולת מיוחדת להפריד בין גופה ללב. אני אתן לך אחד מהם, אמרה צוקורו. הגוף שלי או הלב שלי. אבל אתה לא יכול לקבל את שניהם. אתה צריך לבחור זה או אחר, עכשיו. אני אתן את החלק השני למישהו אחר, היא אמרה. אבל צוקורו רצה את כולה."
-Haruki Murakami, Tsukuru Tazaki חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו -
אין דבר טוב יותר ממילותיו של המחבר עצמו כדי להסביר את השתקפותו שלו. זה שלאהבה יש חלק כימי רב עוצמה, אבל יש לה גם חלק פיזי חזק. לוותר על אחד משני ההיבטים זה לפצוע את האהבה העצמית שלך עד שהיא תמות.
זה לגנות את עצמך לחוסר שביעות רצון מתמיד שלא ייקח הרבה זמן לסיים אותך. אולי מבחינה רעיונית אנחנו יכולים להפריד בין נשמה לגוף, אבל האהבה צריכה שהם יהיו כמו תזמורת מכווננת היטב.
אם תקרא את עבודתו של מורקמי, תגיע למסקנות משלך. אמנם, הדמויות שלו לא מדברות הרבה, אבל ספריו הם שדות פוריים להרהור וצמיחה אישית... והנאה, יותר מכל.
"שום אמת לא יכולה לרפא את הצער שאנו חשים מאובדן אדם אהוב. שום אמת, שום כנות, שום כוח, שום חסד לא יכולים לרפא את הצער הזה. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לראות את זה עד הסוף וללמוד ממנו משהו, אלא מה אנו לומדים שלא יעזרו לנו להתמודד עם הצער הבא שיבוא אלינו ללא אזהרה מוקדמת".
-H Murakami, Norwegian Wood-
