סורן קירקגור: ביוגרפיה של אבי האקזיסטנציאליזם

הם אומרים שסורן קירקגור אהב את רג'ינה אולסן עד יומו האחרון. עם זאת, מטרת חייו הייתה להקדיש את כל גופו ונשמתו ללימוד הפילוסופיה והאמונה הנוצרית. התיאולוג והפילוסוף הדני הזה נאלץ לחיות עם הכאב של אי יכולת להיות עם אהבתו. אבל הודות לכך, הוא הצליח לבנות את מורשתו המדהימה.

עבודתו של קירקגור מבוססת בעיקר על אמונה. לדבריו, ניתן להגיע לישועה ואיזון רק בזמנים של ייאוש באמצעות אמונה. נקודת מבט זו הייתה תגובה לאידאליזם של הגל. למעשה, מה שהגדיר את הפילוסוף הדני הנודע הזה היה הביקורת שלו על המוסדות הדתיים שלדבריו היו צבועים.

הדואליזם שעיצב את כל חייו ניכר היטב בספריו פחד ורעד, שברים פילוסופיים ויומנו של מפתה. אהבה, סבל ותשוקה בלתי אפשרית, כנגד הצורך להתמסר לתיאולוגיה, אפיינו את מסעה הקשה של אחת הדמויות הרלוונטיות והמעניינות ביותר של הפילוסופיה.

בעוד שהכנסייה הדנית הציעה שיש אלוהים רציונלי שמתגמל פעולות טובות, לאלוהיו של קירקגור לא היה אכפת ממסירות, אלא מפחד. הפילוסופיה שלו קבעה את היסוד של האקזיסטנציאליזם של המאה ה-20. הוא הגדיר את הסובייקטיביות האנושית וגם היווה השראה להוגים גדולים אחרים כמו ז'אן פול סארטר, פרידריך ניטשה ואלבר קאמי.

ביוגרפיה של סורן קירקגור

סורן קירקגור נולד בקופנהגן ב-1813 למשפחה אמידה. אביו היה מייקל פדרסן קירקגור, סוחר צמר דתי מאוד עם תחושת קיום שמרנית. אמו הייתה אן סורנסטרה לונד קירקגור, משרתת צעירה שהכניס אביו להריון. עובדה זו גרמה לו להרגיש שהוא תוצר של מעשה חטא.

סורן הצעיר הלך לבית הספר לסגולה אזרחית ולאחר מכן למד תיאולוגיה באוניברסיטת קופנהגן. עם זאת, ראוי לציין שהוא התעניין בעיקר בפילוסופיה ובספרות.

רגע משמעותי מאוד בצעירותו היה כשפגש את רג'ין אולסן בת ה-15, שאליה התארס לאחר שסיים את לימודיו. אבל אביו, ממש לפני שנפטר ב-1838, הבטיח לסורן שהוא יהפוך לכומר ושיקדיש את חייו לאלוהים וללימודים. משקלה של ההבטחה הזו הפך לעוגן ששיבש באופן בלתי נמנע את חיי האהבה שלו. הוא הפסיק את אירוסיו עם רג'ין ולאחר מכן עבר לברלין.

עשר השנים הבאות היו השנים הפוריות ביותר בחייו.

אהבה, אשמה וסבל

ב-1843 פרסם שש מיצירותיו. אחד מהם היה פחד ורעד, שם הוא מתאר בפירוט נושא שעליו ימשיך לדבר ביצירותיו האחרות: אהבתו לריג'ין. ביצירה הספציפית הזו, הוא חוקר את אשמתו, כאבו ומסירותו לדתו. באותה שנה, הוא חזר לקופנהגן וגילה שרג'ין התחתנה זה עתה עם פרדריק שלגל. נישואיו של אולסן הרסו כל אפשרות להזדמנות שנייה.

כמה מספריו המדהימים ביותר הם שברים פילוסופיים, מושג החרדה ושלבים בדרך החיים, המדברים על המחשבות והמציאות שאדם חווה כשהוא מתמודד עם מצוקה.

סורן קירקגור ואחיו פיטר הפכו לאט לאט לניצולים היחידים ממשפחה רצופה טרגדיה. אביהם תמיד הזכיר להם שהם מקוללים, שצל החטא תמיד מעליהם ושהם ימותו צעירים. למרבה האירוניה, ה'נבואה' הזו התגשמה: קירקגור מת בגיל 42.

סיבת מותו מעולם לא הייתה ברורה. הוא סבל מסוג של מוגבלות ומהרבה בעיות בריאותיות אחרות. אבל זה לא מנע ממנו להשאיר לנו את מורשתו הספרותית והפילוסופית יוצאת הדופן. ועוד פרט מעניין על ימיו האחרונים מראה לנו את האהבה העמוקה שחש לריג'ין, שכן כלל אותה בצוואתו.

מורשתו של סורן קירקגור

ויליאם ג'יימס אהב לעתים קרובות לצטט את סורן קירקגור: " אפשר להבין את החיים רק לאחור, אבל חייבים לחיות אותם קדימה." הוא היה הפילוסוף והתיאולוג הדני של הסובייקטיביות.

הוא לימד את העולם שחיים פירושם לדעת לעשות את הבחירות הנכונות. בכל החלטה שאנו מקבלים, אנו מעצבים את קיומנו כדי להגדיר מי אנחנו ומה אנו משאירים מאחור. קירקגור גם עבד קשה כדי לגרום לאנשים להבין את תחושת החרדה והסבל. כל זה הוא חלק מהחיים, והדרך היחידה להקל על הכאב, לפי קירקגור, היא באמצעות אמונה.

שמות בדויים ואקזיסטנציאליזם

סורן קירקגור ביצע את רוב עבודתו תחת שמות בדויים שונים כמו ויקטור ארמיטה, יוהנס דה סילנטיו, אנטי-קלימאקוס, הילריוס ספרי אוגדן או ויגיליוס האופנינסיס. הוא השתמש בשמות בדויים אלה במטרה מאוד קונקרטית: לייצג צורות חשיבה שונות.

האסטרטגיה הזו הגדירה את מה שהוא כינה "תקשורת עקיפה". על ידי שימוש בשמות בדויים, הוא הצליח לחקור נקודות מבט אחרות. יחד עם זאת, אחת ממטרותיו של קירקגור הייתה ללמד דרך לחיות את החיים, ולכן הוא הקים את שלושת תחומי הקיום:

• ראשית, יש את התחום האסתטי, דרך לחיות חיים המבוססת על הנאה, נהנתנות או ניהיליזם.
• התחום האתי הוא כאשר הפרט מסוגל להיות אחראי על עצמו. בתחום זה צריך להיות מסוגל להבחין בין טוב לרע ולפעול בהתאם.
• התחום הדתי היה הגבוה ביותר בהיררכיה של קירקגור. בו יוצרים בני אדם מערכת יחסים אישית עם אלוהים שבאמצעותה הם יכולים להגיע למטרות האצילות ביותר.

הפילוסוף של החרדה, הפילוסוף של האירוניה

דמויות כמו אלבר קאמי הגדירו את סורן קירקגור כפילוסוף האירוניה. קירקגור הגן על האמונה מעל לכל דבר, אבל הוא תמיד ביקר את הכנסייה הדנית. למרות שהוא דחה את אהבת חייו, הוא לא הפסיק לאהוב אותה והיא הייתה המוזה לרוב עבודתו.

באופן דומה, הוא תמיד הדגיש את הצורך בטיפוח רוח דתית, אבל הוא עצמו היה לכוד בתחום אסתטי-אתי.

היבט נוסף שהגדיר את מחשבותיו היה המושג שייתן השראה ליצירתם של סופרים גדולים אחרים כמו קפקא, אונאמונו או הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. אנחנו מדברים על חרדה, התחושה שלעולם לא נעלמת. הסיבה לכך היא שזה גם עוזר לנו להיות מודעים לכך שיש עוד אפשרויות בחיים, שאנחנו חופשיים לקפוץ לריק או לקחת צעד אחורה ולחפש פתרונות אחרים. תמיד יש אלטרנטיבה לסבל, אבל הסבל עצמו עוזר לנו לצמוח.