לפעמים אני לא שם בשביל כולם... כי גם אני צריך אותי
לפעמים אני לא שם בשביל מישהו כי גם אני צריך אותי. אני צריך להקשיב לעצמי, להרכיב את החלקים השבורים שלי, להחליק את הקצוות הגסים שלי.
אז אם אני לא עונה או אם אני שם את הטלפון שלי על שקט לכמה שעות או כמה ימים, זה לא אומר שירדתי מעל פני האדמה. פשוט החלטתי לצאת לטייל עם עצמי, מישהו שהזנחתי מזמן.
זה מצחיק איך אנחנו בסופו של דבר מכניסים את עצמנו לתיקיית ה"ספאם" שלנו - ואנחנו כמעט לא שמים לב לזה. אנחנו שולפים את עצמנו למגירת העסקים הלא גמורים, העמוד האחרון בסדר היום שלנו, או פתק הפוסט-איט הקטן שהולך לאיבוד בבלגן של השולחן שלנו. תמיד יש משהו יותר חשוב.
"יש שלושה דברים קשים ביותר: פלדה, יהלומים והכרת עצמך."
-בנג'מין פרנקלין-
אנחנו חיים בעולם מאוד תובעני ותחרותי, את זה כולנו יודעים. יש כל כך הרבה מה לעשות, והימים שלנו קדחתניים ומתישים. וכאילו לא די בכך, כעת יש לנו גם תקשורת מתמדת ומידית בהישג ידנו.
אנחנו חיים במדיה החברתית, תמיד אפשר להשיג אותנו, נראה שתמיד יש הודעה להשיב, אימייל לבדוק ותמונות לסמן לייק - גם אם לא מתחשק לנו.
זה כאילו אנחנו מסוגלים לראות הכל חוץ ממה שנמצא ממש מול העיניים שלנו. העיניים העייפות שלנו יכולות לקרוא את הצרכים של אחרים אבל לא מסוגלות לפענח את הצרכים שלנו... הכל מטושטש, הכל הסתבך בלב ובנפש שלנו ומשהו לא מרגיש נכון ואנחנו לא יודעים מה זה...
הגעת לגבול שלך ואתה עדיין לא יודע אותו
אנשים צריכים אותך ואתה יודע את זה. כל יום יש לך עשרה הרים לטפס, ואתה מצליח, נכון. עם זאת, אף אחד לא נותן לך מדליות על זה, כמעט אף אחד לא מעריך את המסירות שלך או את כל הדברים שאתה מקריב למען הסובבים אותך.
לאט לאט, דברים מאבדים את משמעותם ואנשים מאבדים את המשיכה שלהם. לעולם אין יותר מוזיקה, היא כבר לא מתחרזת, הקסם נעלם, ואתה שוקע תחת האחריות שלך כמו אבן בבאר ללא תחתית.
להיות שם עבור כולם בכל שעה, כל יום יש מחיר עולה בסתר. לחץ מסוג זה יכול להיות בעל השלכות חמורות, אפילו דיכאון:
- עייפות, עייפות קיצונית שלפעמים לא משתפרת עם השינה.
- כאבי ראש, מיגרנות.
- כאבי גב.
- עיכול לקוי.
- תחושת שעמום מתמיד, אתה מאבד כמעט כל עניין בחיים.
- חוסר סבלנות ועצבנות.
- תסכול, ציניות, אדישות, מצב רוח רע תמידי...
עד כמה שזה נראה אירוני, החיים בסביבה כל כך מגורה ותובענית בסופו של דבר מקהה אותנו. אנחנו נעשים חסרי רגישות לצרכים שלנו, זרים ללב שלנו ופורחים באי ההוא של סירסה שבו שכחנו לגמרי איפה הבית שלנו.
היום אני לא שם בשביל אף אחד אחר, היום אני צריך אותי.
להגיד בקול "כרגע אני לא שם בשביל אף אחד אחר, אני צריך אותי" זה לא אנוכי. זה לא פוגע באף אחד, שום דבר לא מוזנח, העולם ימשיך להסתובב. עם זאת, משהו נפלא יקרה: אנו נפתח את הדלת לריפוי רגשי. אנו ניתן לעצמנו את מתנת הזמן ומרחב משלנו. מקלט.
זה יהיה כמו לזחול לתוך חלל העץ כדי ליצור קשר עם השורשים שלנו, שם אנו מגלים את עצמנו מחדש כמעט במצב עוברי, כדי להזין את עצמנו ולאפשר לעלים שלנו, לענפים היפים שלנו, לצמוח גבוה וחופשי. לגעת בשמיים.
הנה כמה רעיונות למחשבה. הם יכולים לעזור לך להגיע לשם.
"אנחנו רק הופכים למה שאנחנו מבוססים על דחייה מוחלטת ועמוקה של מה שאחרים עשו לנו."
- ז'אן פול סארטר-
איך לקחת שליטה ולטפל בעצמי כש"אני צריך אותי"
בעולם בו אנו מרגישים אסירים לחובות שלנו, צריך להיות מרחב, מקום קטן, נוח ומיוחד ששייך לנו בלבד. זה כמו סירת ההצלה שלך כשאתה מרגיש שאתה טובע.
- כאשר אתה חש בלחצים חיצוניים שמונעים ממך להיות עצמך, עצור ודמייני את סירת ההצלה שלך: היכנס אליה.
- הגיע הזמן לגבש תוכנית חילוץ. בנג'מין פרנקלין נהג לומר ש"אם בחיי היומיום שלנו אין לנו תוכנית הישרדות, נגזר עלינו להפליג לנצח בסחף".
- לתוכנית ההישרדות הזו צריכה להיות מטרה וסדרי עדיפויות (היום המטרה שלי היא לעבור את העבודה. המטרה שלי היא לא להיכנס ללחץ והתוכנית שלי כוללת שעתיים לעצמי. להסתדר טוב עם עמיתים או קרובים זה משני היום).
לסיום עלינו להיות מאוד ברורים שיהיו ימים שבהם העדיפות המוחלטת והמוחלטת שלנו תהיה עצמנו. להבהיר זאת לאהובינו אינו בשום אופן אנוכיות.
לכבות את הטלפון הנייד, לצאת לטיול, לנשום ולמצוא מפלט במחשבות שלנו זה מעשה של בריאות נפשית אמיתית. כי בין אם נאמין או לא, לשים לב כש"אני צריך אותי", לכתוב את השם שלי ברשימת העדיפויות שלי, זה הרבה יותר מסתם רצוי, זה חובה.
