חשיבות קול החוויה

אנחנו יכולים לטעון שאנחנו מומחים בטכניקות שחייה. נוכל להעביר שיעורים, ללמד על הסגנונות השונים שלהם (פרפר, זחילה, גב או חזה). נוכל אפילו לתת עצות לגבי שחייה אם נבקש. אנו עשויים גם לנפח את האגו שלנו כאשר אנו חולקים את הידע שלנו עם אלה שיודעים מעט על הנושא או שיש להם תפיסות שגויות. עם זאת, הידע שלנו אינו שלם. אף פעם לא העזנו אפילו לשחות! ללא קול הניסיון, למה שאנו אומרים וטוענים אין את אותה חשיבות או ערך.

כל יום אנו נתקלים באנשים שנותנים לנו עצות רבות שאינן מגיעות מניסיונם הישיר (או שמגיעות רק מניסיונם). הם רואים עצמם מומחים מכיוון שהם קראו על הנושא, עשו קורס הכשרה או הקשיבו לאדם בעל שם.

לעתים קרובות אנו לא מבינים עד כמה ניסיון הוא בעל ערך. חלק ניכר מערכו נובע מהאמפתיה שהוא מאפשר לנו לחוות. בעזרתו אנו מבינים שלכל תיאוריה יש גבול מבחינת הדיוק שלה (המציאות במובן הזה היא תמיד הרבה יותר עשירה מהמושג). כאשר אנו חווים משהו ממקור ראשון, בצורה אמיתית ואותנטית, זה נותן לנו הרבה מהידע שלנו ובעיקר הוא מה שמתיישב בזיכרונותינו.

הפחד הגדול לקפוץ למים

למה שלא נחליט לזרוק את עצמנו למים בלי לחשוב פעמיים? מדוע אנו מעדיפים לדבר מבלי שחווינו בעצמנו את מה שאנו מנסים לתקשר? פחד וחוסר ביטחון יכולים להיות שתי סיבות לתחושה זו. מכיוון שלא ניסינו את הדברים האלה בעצמנו, אנחנו צופים מה אנחנו חושבים שיקרה. ובכל זאת הפחדים הללו נשארים בחיינו הודות לחוסר הניסיון שלנו.

חונכנו עם הרעיון שעלינו לשפוט ולהאשים אחרים, מתוך אמונה שאנחנו בעלי הידע, ברשותנו האמת המוחלטת. לימדו אותנו שלמילים שלנו יש עוצמה הרבה יותר מהחוויות שלנו. עם זאת, רבות מהמילים הללו חסרות אמינות מכיוון שמעולם לא "נכנסנו למים". מעולם לא ניסינו לגעת במציאות.

האם אנחנו באמת מבינים?

איך אנחנו יכולים להגיד שאנחנו יודעים משהו מבפנים אם מעולם לא העזנו לחיות אותו? אולי אנחנו יודעים הכל על ה-la guernica של פיקאסו, למשל. אנו יכולים לדקלם את חיי המחבר בעל פה, ואת ההקשר של יצירתו. אבל האם היינו שם ברגע שההפצצה ההיא, שהפכה כעת ליצירת אמנות, התרחשה? האם אנחנו באמת יכולים לקבל מושג איך האנשים שאיבדו את יקיריהם חיו את זה?

מנוחות הספה שלנו, עם ספר בידיים, אנחנו חושבים לפעמים שאנחנו יודעים הכל, כאשר האמת היא שאנחנו רחוקים מאוד מהיכולת להבין את המשמעות האמיתית של אותו רגע. אנחנו לא יכולים להרגיש את התחושות והרגשות שחוו. גם לא הכאוס, הפחד והכאב שאנשים רבים היו עדים להם. קול החוויה הרבה יותר מעשיר ואמיתי מכל האחרים שמעולם לא חוו את מה שהם מדברים עליו.

לקול החוויה יש ערך שלא ניתן לחשב

אנו מעזים לבקר ולשפוט אנשים שאיננו יודעים עליהם דבר או מעט מאוד. לפעמים המילים שלנו פוגעות בהן יותר ממה שאנחנו חושבים, כי אנחנו מדברים בלי לדעת באמת. אנחנו לא לוקחים בחשבון את מה שהם חיו, כי לא היינו בנעליים שלהם. אנחנו לא מודעים לכך שמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים עליהם הוא כנראה הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים.

על מנת לקחת את כל זה, ולשקף עוד קצת את החשיבות של קול החוויה, ברצוננו לשתף אתכם בקליפ הזה, שנלקח מהסרט "הוויל הבלתי ניתן להטות". המילים שרובין וויליאמס אומר לוויל האנטינג בטוח ירגשו אותך עמוקות.

כמעט בהחלט, אם נעצור לחשוב לרגע, נזכור שמצאנו את עצמנו במצב דומה לזה של הצעיר בסרט בשלב מסוים בחיינו. הקליפ הזה מאפשר לנו להבין כמה מעט אנחנו יודעים על אחרים ועל מה שמקיף אותנו. אבל, מעל לכל, זה עוזר לנו להיות מודעים לכך שהמידע שיש לנו הוא או ברובו חלקי, או שהוא חסר את העושר של חווינו אותו.

אולי אנחנו בעצמנו ניסינו להעביר לאנשים אחרים איזו חוויה קשה או חשובה שחווינו. למרות הניסיונות הטובים ביותר שלנו לשתף, תמיד יהיה משהו שאחרים לעולם לא יבינו לגמרי. זה בגלל שהם לא הצליחו לחיות את זה על בשרנו. עם זאת, קול החוויה, קול החוויה שלנו, עדיין חשוב למי שמקשיב לנו.

כולנו יכולים ללמוד מניסיונם של אחרים. הם מעשירים אותנו, ומביאים לנו ידע שאין לנו. הם עוזרים לנו לפתוח את הראש. וכדי לעשות זאת עלינו להיות מוכנים להקשיב מבלי לשפוט. אבל, מעל לכל, אנחנו צריכים לעשות את הצעד ולנסות לחוות כל מה שאנחנו יכולים ממקור ראשון. זה מה שבאמת יביא לנו את העושר הגדול ביותר בחיים.