מחשבות קטסטרופליות: פחד לחיות
אנשים מוקפים במחשבות קטסטרופליות נוטים לראות השלכות איומות בכל האירועים. אם כואבת להם הבטן, הם חוששים ללכת לרופא כי הם חושדים שזה עלול להיות גידול ממאיר. אם הם מדליקים אש, מופיעה בראשם תמונה של כוויה מדרגה שלישית עקב חוסר זהירות. כשהם עולים על מטוס, התמונות של עצמם לובשים את חליפות ההצלה עוברות בראשם.
מטבענו, אנו נוטים להגיב במידה מסוימת של פחד או חשש לחדש או לא בטוח. עם זאת, עבור אנשים מסוימים, מקבץ הפחד הקטן הזה הופך לאזעקה ללא גבול, מה שמצור עליהם והופך את קיומם לגיהנום אמיתי.
"השמש זורחת בכל מקום, אבל חלקם רואים רק את הצללים שלהם"
-ארתור עוזר-
אנשים עם מחשבות קטסטרופליות מלאים ברגשות רעים. חוט ההיגיון שלהם בנוי בדרך כלל מהנחת היסוד "מה אם..." זו הסיבה ששאלות כמו "מה אם אקח את האוטובוס ואתרסק? " "מה אם אציג את הרעיונות שלי וכולם צוחקים עליי?" "מה אם בזמן חציית השדרה לא אבין שמכונית מגיעה במלוא המהירות?" הם תמיד מדמיינים את הגרוע מכל האפשרויות בכל מצב.
טבען של מחשבות קטסטרופליות
מחשבות קטסטרופליות אינן בעיה עצמאית. הם קשורים בדרך כלל לחרדה ו/או מצבי דיכאון עמוקים הרבה יותר. לאלו שמוצאים את עצמם עם רמה גבוהה של חרדה, למשל, עלייה בדופק מעוררת חשש שהם יסבלו מהתקף לב. מי שסובלים מדיכאון מדמיינים את עצמם במצב של נטישה או דחייה, חיים מתחת לגשר, מתחננים ברחוב או מתים לבד בבית חולים צדקה.
האמת היא שלכולנו יש לפעמים מחשבות קטסטרופליות, אבל מה שהופך אותן לתסמין חשוב הוא הקביעות של הנימוקים הללו ואופיים העיקש. כמובן שאנחנו יכולים ללכת לגן החיות ולהיות מותקף על ידי אריה, אבל הסיכוי שזה יקרה קטן. אנחנו יכולים גם להידרוס, אבל יש הרבה יותר מיליוני אנשים שלא סובלים מהסוג הזה של תאונות מאלה שכן.
הנקודה היא שלמי שיש להם מחשבות קטסטרופליות, ההסתברות הקטנה הזו היא גדולה מדי. הסיבה לכך היא שיש עיוות בחשיבה ואי התחשבות בנתונים האובייקטיביים של הסתברות להתרחשות. במקום זאת יש התמקדות בפחדים הנגרמים מהמוח עצמו.
במילים אחרות, הרעיון של סיכונים אבסורדיים כאלה חוזר על עצמו עד כדי כך שהאדם המושפע בסופו של דבר מאמין שהתרחשותם בסבירות גבוהה. בהערכת יתר זו של הסתברות, גורמים אחרים משפיעים על הנטייה שלנו, כגון הסביבה או התקשורת.
במוח האנושי, חשיבה חוזרת משפיעה אפילו על האופן שבו הנוירונים שלנו מתחברים. ככל שאתה חושב על משהו, כך הוא חוזר יותר לראש. זה מה שקורה במקרה של מחשבות קטסטרופליות: מכיוון שהן חוזרות על עצמן כל כך הרבה, הן מתקבעות. וככל שהם קבועים, הם חוזרים על עצמם ללא הרף, למרות שהם חלק מהונאה עצמית ברורה.
קטסטרופות ופחד לחיות
כמעט כל בני האדם עוברים לפחות מצב קטסטרופלי אחד. במוקדם או במאוחר נעמוד מול מותו של מישהו יקר, עם אירוע בריאותי כלשהו שקשה לנהל אותו או פשוט עם חוסר הוודאות של לא לדעת מה לעשות אחרי איזה שינוי דרסטי. עם זאת, אם המצבים הללו היו קבועים, לא היינו עומדים בזה.
מה שאלו הנצורים על ידי מחשבות קטסטרופליות לא מבינים הוא שסביר להניח שכל מצבים כאלה יטופלו ויתגברו. מה שהם חוששים עמוק בפנים הוא להישאר במצב של פגיעות קיצונית. מצבים שהם לא יכולים להגיב אליהם או שמותירים אותם, פשוטו כמשמעו, משותקים ולא מסוגלים לעשות דבר. זה מניח שאנחנו מתעלמים מעובדה: יש לנו את המשאבים להציע מענה לכל מצב, קשה ככל שיהיה.
מה שמסתתר מאחורי אנשים עם מחשבות קטסטרופליות זו בוודאי ילדות קשה. הם למדו בילדותם שהסביבה עוינת ושסכנות אורבות להם. בטח כשהיו צעירים הם לא ממש הבינו מאיפה מגיע הסיכון הבא וזה גרם להם לבנות מנגנון חשיבה הגנתי מדי.
כדי להתמודד עם סוגים אלה של מחשבות עלינו לעצור כדי להעריך אותן ולהעביר אותן דרך "מסנן מציאות". בנוסף, טוב יהיה לנו לחשוב על התגובות האפשריות שניתן לתת לאותן סכנות, החל במניעה.
זה לא מה שקורה לך, זה מה שאתה חושב
זה לא מה שקורה לך, זה איך שאתה חושב על זה... אז עם המחשבות שלנו אנחנו הופכים את העולם ראה עוד »
