ההרגשה הזו שאף אחד לא באמת אוהב אותך

כולנו צריכים להרגיש נאהבים. זה חשוב כמעט כמו אכילה או שינה: צורך מהותי באמת.

כשאתה מרגיש שאף אחד לא באמת אוהב אותך, שאתה לא באמת חשוב לאף אחד, זה כאילו נשלל ממך את האוכל שאתה צריך כדי לחיות. בעוד שהישרדות פיזית תלויה באוכל ובשינה, הישרדות רגשית תלויה בחיבה.

התחושה שאף אחד לא באמת אוהב אותך עשויה להגיע ממקומות שונים. באופן עקרוני, כל בני האדם עשויים להרגיש כך. אף אחד לא אוהב אותנו בצורה מושלמת. אפילו האהבות העמוקות והכנות ביותר, כמו אהבת אם, אינן מושלמות ולא שלמות.

אם תעשה אידיאליזציה של אהבה יותר מדי, אתה יכול להגיע למסקנה שאף אחד לא באמת אוהב אותך, כי הוא לא מוכן לתת את החיים שלו בשבילך. או בגלל שהם בסופו של דבר מכשילים אותך והם לא שם כשאתה צריך אותם.

אלה שאוהבים מתוך מחסור רגשי דורשים יותר אהבה ממה שאנשים יכולים לתת. ומכיוון שהציפיות שלהם כל כך גבוהות והם לא מתקיימים, הם עלולים להתאכזב כל הזמן.

ייתכנו מקרים שבהם אתה מרגיש שאף אחד לא באמת אוהב אותך, כי פשוט, אתה לא יכול לבנות קשרים אמיתיים של חיבה עם אחרים.

אולי התחבאת מתחת לעור שלך ובידדת את עצמך. אולי אתה לא יודע איך לבנות ולשמור על מערכות יחסים אוהבות. ואז אתה מרגיש לכוד בבדידות כואבת.

אף אחד לא באמת אוהב אותך? כולל את עצמך?

הרבה פעמים כשאתה מרגיש שאף אחד לא אוהב אותך, ש"אף אחד" לא כולל גם אותך. קל יחסית למישהו להבין שההערכה העצמית שלו נמוכה. זה גם קל לומר, "טוב, עכשיו זה רק על לאהוב את עצמי יותר". הדבר הקשה הוא להפוך את הרעיון הזה למציאות.

זה לא שאתה לא רוצה לאהוב את עצמך, אתה פשוט לא יכול למצוא דרך לעשות את זה. אם אתה לא מעריך את עצמך, זה לא בא משום מקום. מאחוריו יש לרוב היסטוריה שלמה של עוינות, לפעמים נטישה או תוקפנות אלימה.

אחת הסיבות הסבירות ביותר לחוסר אהבה עצמית היא שקיבלנו טיעוני שווא מהורינו כשהיינו ילדים, לעתים קרובות מחופשים בתמימות, מדוע איננו צריכים לבקש או להזדקק לחיבה. כך או אחרת, אחרים נתנו לנו את הרעיון שאנחנו לא שווים את זה. שלא היינו מספיק ראויים לאהבה.

האמנו בטיעונים האלה, כי בוודאי, אלה שהובילו אותנו לחשוב כאילו הם אנשים שאהבנו, אפילו הערצנו. אולי, התחלנו את החיים בלי להיות נאהבים. נושאת "למה?" על הכתפיים שלנו, אחד ללא תשובה.

ואולי למדנו לא לאהוב את עצמנו רק כדי לרצות אבא, אמא או אדם אהוב אחר שציפה לכך מאיתנו כי הם טעו.

האם אנחנו עוזרים לאחרים כדי שיאהבו אותנו?

לפעמים אנחנו חיים במצב של חסך רגשי. במילים אחרות, חוסר חיבה. אולי אפילו נגיע למסקנה שאנחנו לא רוצים לחיות ככה.

עם זאת, לא קל לצאת מהמצב הזה. בשלב זה, כדאי לשאול: האם אנחנו עוזרים לאחרים כדי שיאהבו אותנו?

למרות שהתחושה שאף אחד לא באמת אוהב אותך היא מאוד עמוקה, ייתכן שהיציאה לא כל כך רחוקה. לפעמים זה פשוט לסלוח למי שלא אהב אותנו בגלל המגבלות הרגשיות שלהם. להודות שעוינותו הייתה קשורה הרבה יותר לעצמו מאשר לנו.

זה גם מרמז לסלוח לעצמנו, כי בעצם לא עשינו - או הפסקנו לעשות - שום דבר שהיה גורם לנו להיות ראויים לאדישות כזו. תבין שאין שום דבר לא בסדר איתך ושכל רגשות האשמה שיש לך הם חסרי בסיס.

הדרך החוצה...

חשוב לשאול את עצמנו אם אנחנו יודעים לאהוב אחרים.

לפעמים אנחנו מראים את עצמנו כזקוקים נואשות לחיבה, וזה יכול להפחיד או להרחיק אחרים. זה באמת וידוי שאנחנו לא אוהבים את עצמנו ושאנחנו צריכים את האדם האחר הזה כדי להרגיש בעל ערך. אם זה מגיע לנקודה הזו, מה שיקרה הוא שאף אחד לא רוצה אחריות כזו.

אולי גם לא פיתחנו מספיק כישורים חברתיים. תמיד נוכל ללמוד להתייחס לאחרים בצורה זורמת וספונטנית יותר. זה משהו שאנחנו יכולים ללמוד, ליישם ולתרגל. זה עובד.

זה הצעד הראשון לשבור את המחסום המפריד בינינו לבין אחרים. ואז, לאחר פתיחת שערי ההצפה, אולי נלמד להתקדם בהרפתקה יוצאת הדופן של חיבה הדדית.