להיפרד ממישהו שהולך לעבור הלאה
כשמישהו שאתה אוהב הולך למות, קשה למצוא את המילים להיפרד. בתוך כל הייסורים, לפעמים הם מגיעים כמו מפל מים, אבל שום דבר שאתה אומר לא יכול למלא את הריק שמסובב אותך מבפנים. אתה יודע שגן צבעוני של צבעים שפעם פרח בתוכך גם ימות, ושאף אחד אחר לא יוכל לגרום לו לצמוח שוב.
אלה אהובים: גנים פרחוניים שנותנים חיים לחייך, גשם למדבריות שלך, צבע לשעות אחר הצהריים האפורות שלך וצל כשהשמש בוערת. לפעמים שוכחים שאף גינה לא יכולה לפרוח לנצח, שתמיד יבוא חורף עיקש כדי להכריח אותך להיפרד.
"החיים הם אינסופיים, ולהסיר את הבגדים שלך זה לא אותו דבר כמו למות."
-בעילום שם-
עד לפני זמן לא רב, המוות היה אורח מוזר שהציג את עצמו ללא אזהרה. אבל עכשיו, זה שונה. המדע מסוגל להשאיר אותך בחיים, גם אם אתה רק גוף ללא הכרה שנושם ויש לו פעימות לב. המדע גם נתן לנו את ההזדמנות להאריך את הכאב ללא תקווה למצוא הקלה.
מצד שני, עכשיו אפשר גם לבחור את היום, השעה והאופן שבו אתה רוצה למות, כדי להכניס אותך למקום שהמדע מעולם לא הצליח לתת שם. המתת חסד היא מעין מוות מתוכנת שמכיוון שהוא צפוי, מותיר אותנו עם לא פחות נוחות וללא יותר תחושת שליטה.
להיפרד בלי לדעת איך
כולנו נידונים למוות בשנייה שנולדנו. אבל אי הידיעה מתי נלך פותחת מאוורר של אי ודאות, וזה מעודד ומפחיד בו זמנית. עם זאת, כאשר למוות יש חודש, יום ושעה קבועים, השעון מתחיל להאיץ לקצב החרדה. דקה אחת יותר היא דקה אחת פחות. וכך כל חוויה משותפת הופכת לעוד דרך להיפרד.
המתת חסד היא אחד מאותם מצבים מורכבים שמעמידים אותך מול פרדוקס כואב. מצד אחד, אתה רוצה לכבד את רצונו של האחר, ואתה צריך להיות מוכן להיפרד עם הכרת תודה בלב. אבל מצד שני, אתה מרגיש קצת נואש כשאתה מדמיין איך יהיה העולם בלי אותו אדם, איך זה יהיה לחפש אותו ולא למצוא אותו, אלא במסלול היבש של הדמעות שלך.
אף אחד לא נפרד מהחיים בלי עצב. אף אחד לא מקבל את ההחלטה לתרגל המתת חסד מבלי לבזבז בקרים מוקדמים רבים ללא שינה בחיפוש אחר פתרונות שלעולם לא מופיעים. הכאב הפיזי והרגשי צריך להסתיים.
ההחלטה מתקבלת כשהם יודעים שכשהם חוצים את הגבול הזה, הם לעולם לא יכולים להיות אותו הדבר, אבל הסבל פלש לכל שנייה מכל דקה, ואין להם יותר חופש אינדיבידואלי. בשלב זה, המוות הופך לבריחה.
אני הולך, אבל הציפורים ימשיכו לשיר
זה לא קל להבין ולקבל שמישהו קיבל את ההחלטה למות. אתה מסרב להיפרד לא רק מאהובך, אלא גם מהרעיון שלבני אדם יש שליטה על גורלם, על ידי הגדרת הרגע שבו חייהם צריכים להסתיים.
כואב להודות באמיתות האלה, כי אתה יודע שחלק ממך ימות יחד עם האדם שעוזב אותך. הפרידה היא תחילתו של מסע לא בטוח שלוקח אותך לכל מקום ולשום מקום.
בכל פעם שאתה רואה את האדם הזה, אתה נתקף בפרצי פאניקה, כשאתה זוכר שהוא כאן עכשיו, אבל בעוד שבוע לא תראה אותם שוב. שאלו הם החיוכים האחרונים, המילים האחרונות שאי פעם תשתף איתם, ואז לעולם לא עוד.
ואתה בוכה מבפנים, כדי שהאדם האמיץ שמולך לא יראה את הדמעות שלך, כי אתה צריך להיפרד אחת, אבל הם צריכים להגיד הרבה. אתה רוצה לחבק את האדם הזה ולעולם לא לתת לו ללכת, אבל אתה יודע שהתפקיד היחיד שלך עכשיו הוא לשחרר.
החרדה גוברת כאשר אתה מבין שהם ימותו, אבל האהבה שאתה מרגיש כלפיהם לא. זה ישרוד, וקודם כל זה יהפוך לייסורים שקטים, כשתעבור על היעדרם בזיכרון שלך, כשתתגעגע לצחוק שלהם, כשתרצה לשאול אותם מה הם ידעו ומה לא ידעתם, או כשצריך. להרגיש את החסד שלהם במקום כל הקור שהשתלט עליך. אתה מבין שתצטרך להיפרד מהם פעמים רבות, גם אחרי שהם הלכו.
לאחר שהרגע הגדול הראשון של הכאב יחלוף, תחזרו לגן ההוא שכיום אינו מיושב ותראו בהפתעה שהפרחים נעלמו, אבל הריח שלהם לא. וגם לא שירת הציפורים, שהיא עכשיו מוזיקה שמגינה על הלב שלך. תבינו שלחלק מהזרעים יש קציר נצחי, ותאמרו, יחד עם המשורר רנסקי, "ניקיתי את מראה הלב שלי...עכשיו הוא משקף את הירח".
מסר אישי: בון voyage, ידידי היקר.
