איך לרפא את הפצעים הרגשיים בנפשנו?
אנחנו תמיד ממהרים, הרבה יותר מדי ממהרים. אנו מנסים לאזן את הלחץ והחרדה שלנו, אשר בתורם ניזונים ממספר רב של אחריות ולחץ שאנו נושאים על כתפינו. וכך, ככל שעובר הזמן, עומסנו גדלים, ואנחנו אפילו לא שמים לב, ושוכחים כמה חשוב ריפוי פצעים.
כל זה גורם לנו להתנתק מעצם המהות שלנו, מהנשמה שלנו. ניתוק שמשפיע עלינו לרעה מאוד. ריפוי פצעים הנובעים מניתוק זה הוא לרוב קשה מאוד. המשך לקרוא כדי לגלות את הטיפולים הטובים ביותר עבור הנשמה שלך.
אנחנו לא מבינים שאנחנו פשוט חיים על טייס אוטומטי, וזו הפכה לדרך החיים המוגדרת כברירת מחדל. לעתים קרובות אנו פשוט פועלים ומגיבים באימפולסיביות, מבלי להשקיע יותר מדי מחשבה בדברים ובלי ליהנות מהפעילות עצמה. כך מגיעים למסקנה שאין מספיק שעות ביום וגם לא דקות בשעות ואין זמן כלל לנפשנו.
אנו דוחפים את עצמנו קדימה בעוצמה ובמרץ רב, אך משאירים מאחור את התודעה שלנו. אנחנו לא דואגים ללכת לאיבוד, או לאבד את עצם המהות שלנו. חשוב יותר (לדעתנו) להגיע לשם קודם במקום לעשות את זה טוב יותר. אנחנו חיים על טייס אוטומטי קבוע שמונע מאיתנו להתמקד במה שחשוב באמת – בעצמנו.
אל תברח, תן לנשמה שלך להדביק אותך
לפני שנסביר יותר, בואו נצא לטיול קטן באפריקה ונחשוב על הסיפור הזה שיש לו מסר.
"לפני הרבה מאוד זמן, חוקר העז לאחד השטחים הכי לא מסבירי פנים של אפריקה. רק הסבלים שלו ליוו אותו. כולם נשאו מצ'טה כדי לפרוץ את דרכם בצמחייה העבותה. לחוקר הייתה רק מטרה אחת בראש.: לעבור את הג'ונגל במהירות, בכל מחיר.
אם הם נתקלו בנהר, אז הם היו צריכים לחצות אותו בזמן הקצר ביותר. אם הייתה גבעה אז הלכו יותר ויותר מהר כדי לא לבזבז דקה אחת. אולם, לפתע נעצרו הסבלים על עקבותיהם.
החוקר הופתע, שכן הם צעדו רק כמה שעות.
"למה עצרת? אתה כבר עייף? היינו רק כמה שעות על הכביש", אמר.
אחד הסבלים הביט בו וענה:
"לא אדוני, אנחנו לא עייפים. אבל התקדמנו מהר מדי והשארנו את נשמתנו מאחור. עכשיו נצטרך לחכות שהם ישיגו אותנו שוב".
אם תזוז מהר מדי, תשאיר את נשמתך מאחור.
אל תתעלם מהכאב
זהו סיפור אפריקאי יפהפה שמשקף את הסכנה להישאר מאחור כשאנחנו רק דואגים להגיע למקום מהר. זה הופך להיות המטרה היחידה שלנו. אם רק נתמקד במטרה אז זה עלול לקצר את זמן המסע שלנו. עם זאת, הזמן שנפסיד לטובת החושים שלנו יהיה המחיר שנשלם בטווח הארוך.
לפעמים, אנו חיים את חיינו בחיפזון רק כדי לנסות ולהתעלם מהכאב מכל הדברים שפגעו בנו. ככל שאנו מנסים לברוח מהם ולהתעלם מהם, הם אף פעם לא עוזבים אותנו וממשיכים להגביל אותנו. אנחנו חושבים שאם נתעלם מהם אז הם פשוט ייעלמו. במקרים רבים הם עשויים, אך במקרים אחרים פצעים אלו יזדקקו לטיפול מסוג אחר.
ייתכן מאוד שנצטרך לחטא את נשמתנו, או לטפל בפצעים בצורה מיוחדת. להבחין אחד מהשני דורש אינטליגנציה רגשית.
ריפוי פצעים צריך זמן
ככל שאנו מתעלמים מהפצעים הרגשיים שלנו, זה לא מונע מהם להשאיר את חותמם על המוח שלנו. למעשה, לעתים קרובות אנו נוטים לגרור טראומות ילדות, או אירועים רגשיים חשובים אחרים שהשפיעו על חיינו, לבגרות שלנו. אם לא נוכל לראות מה קורה, או לא נעצור להרהר במה שקורה כדי לפתור את זה, ריפוי פצעים יהיה בלתי אפשרי, הם פשוט יישארו פתוחים.
כל החוויות השליליות שלנו משאירות חותם עמוק ברמה הנוירולוגית, וימשיכו לדמם לא משנה כמה ננסה להתעלם מהן. להיות חזק, במקרים רבים, לא קשור לחריקת שיניים ופשוט להמשיך. זה קשור יותר לחקר המצוק ולמצוא דרך לבנות גשר כדי להציל את עצמנו.
אנחנו מדברים על להסתכל לעצב ישר בעיניים כדי לגלות מה הוא מנסה להגיד לנו. או למצוא דרך לנצל את האנרגיה שמגיעה מהרגשות השליליים שלנו, מבלי לפגוע באף אחד. אנחנו צריכים גם לנסות ולתת רגע של הפוגה לחרדה שלנו כדי שהוא יוכל לשחזר את הדופק הרגיל שלו. בצורה כזו היא תכה בתדר שיעזור לנו וייתן לנו עידוד, במקום לכלות אותנו.
מה קורה לנשמה שלנו?
מה קורה לנשמה שלנו כשאנחנו לא מהרהרים בדברים כמו שצריך ופשוט ממשיכים כאילו כלום לא קרה? ובכן, אם המשקע הוא תלול מאוד, הצעד הרגיל שלנו לא יספיק כדי לעקוף אותו ובסופו של דבר נסחרר לתוך הריק. בדרך זו אנו הופכים קשיים שיכולנו לפתור במהירות לבד לקשיים מאוד רציניים שנצטרך עזרה בהם שיידרש זמן לפתור.
המצבים שלוקחים אותנו לגבולותינו הם אלו שאנחנו יכולים ללמוד מהם הכי הרבה. עם זאת, אם אנחנו רוצים לצאת מהם חזקים יותר אז אנחנו צריכים להסתכל פנימה עצמנו וללמוד מכל מה שחווינו.
אנחנו צריכים ללמוד להעריך את הרגשות שלנו עם אינטליגנציה. לכולם יש מסר עבורנו, ואנחנו צריכים אינטליגנציה כדי שנוכל לפענח אותו. הגישה שלנו חייבת לתת לנו את ההזדמנות לעשות זאת. אם לא, אז בסופו של דבר נהיה מוקפים ברגשות שיגרמו לנו להרגיש מאוד מוזרים. אנחנו מאבדים את עצמנו בים של אחריות. אנחנו מטאטאים את הבעיות שלנו מתחת לשטיח ללא תחתית.
להתקדם זה חשוב, אבל חשוב יותר עדיין לא לפספס את מה שקורה בדרך. הזמן הוא מה שאנחנו משתמשים בו כדי להתעלם מהכאב שבנשמתנו. והזמן עצמו הוא מה שבורח מהפצעים הפתוחים שלנו. ריפוי פצעים כמו אלה זקוק לאהבה ולא בבורות.
