אבל לא מרפא בלי קבלה
לאחר מותו של אדם אהוב או פרידה, בין הרבה מצבים אחרים שיכולים לקרות, כולנו מסכימים על דבר אחד: כולנו חשים צער. אבל לפעמים אנחנו נתקעים בשלב הזה. אנו שוכחים שאבל אינו מרפא ללא קבלה, ואף פחות מכך, ללא כאב.
אבל, מעצם הגדרתו, דורש כוח רצון, מחויבות, אמונה, משאבים וכו'. מצד שני, המהלך שלו ידוע. ראשית, אנו מכחישים את מה שקרה, אחר כך אנו כועסים על כך, ואז העצב הופך לרגש השולט שלנו. לבסוף, אנחנו מקבלים את מה שקרה. אבל בכל השלבים האלה אנחנו סובלים. ולפעמים הסבל הזה מוביל לקיפאון.
אנו עשויים להקדיש זמן רב להכחשת הפרידה. זה אפילו כואב להסתכל על הפנים שלהם. אולי קל לנו יותר לכעוס, להאשים אחרים או את העולם במה שקרה. מסיבה זו, אנחנו תקועים. אנחנו לא מרשים לעצמנו לבכות, להיות עצובים, לשחרר את הרגשות הרעים שאנו מרגישים בפנים.
האבל לא מרפא בלי דמעות, רגעים של בדידות, תחושות של חוסר תקווה וחוסר רצון להמשיך הלאה.
אבל לא מרפא בלי כאב
זה אולי נראה פרדוקסלי, אבל האבל לא מרפא בלי כאב. אנחנו צריכים לשקוע בבאר הרגשות שלנו. עם זאת, אנחנו מנסים להכחיש את מה שקרה. אנחנו כועסים ובהמשך משחררים את כל העצב ששקע בתוכנו. בשלב הלפני אחרון זה ייאוש מופיע והמצב הופך קריטי יותר עקב סכנת נטישה.
הייאוש מוריד את הרצון לעשות כל דבר. זה מזמין אותנו להרגיש כמו קורבן של הנסיבות ולשקוע בדיכאון עם מעשינו. אנחנו מאמינים שאין לנו כוח להמשיך הלאה ולצאת מהבור שבו שקענו.
עם זאת, הכל הוא תוצאה של נקודת המבט שלנו, או לפחות חלק טוב. משמעות הדבר היא שאנו יוצרים חלק גדול מהמציאות שאנו רוצים לתפוס. אם באותם רגעים הכאב כה עמוק שאנו מאמינים שאין תקווה עבורנו, זה יהיה כך. נכנסנו לחדר חשוך ואין לנו כוח לצאת עכשיו.
התחושה הזו עלולה להשאיר אותנו לכוד במשך שבועות, אפילו חודשים. עם זאת, הכאב שאנו מאכילים בסופו של דבר יקל את אחיזתנו בנו ונמאס מהמצב הזה. יום אחד, נתעורר ברצון לצאת מהבור הזה של עצב שבו הדמעות שלנו מטביעות אותנו.
אם אתה מרגיש שאין לך אנרגיה, אם אכזבה ועצב תפסו אותך, העולם יכול להפוך לבלתי נסבל. אבל תחשוב על הזמנים שבהם היית מאושר. זה היה נהדר, נכון? החזון שלנו על העולם משתנה, תלוי איך אנחנו מרגישים.
מפחד מהרגשות שלנו
למרות שאנחנו יודעים שאבל לא מרפא בלי כאב וקבלה, בפעם הבאה שניכנס לאותו שלב, כנראה נרגיש מגושם כמו בפעם הראשונה. זה בגלל שאנחנו מתקשים להרגיש ובגלל שכשאנחנו מרגישים, יש לנו קול קטן בתוך הראש שאומר לנו שהרגשות האלה יהיו שם לנצח. בגלל זה אנחנו נוטים לברוח.
כשאין לנו ברירה אלא להתמודד עם מה שחווינו, אנו מיישמים אסטרטגיות מסוימות כדי להימנע מתחושת כאב. אז אנחנו עוברים כל אחד ואחד משלבי האבל, שחלקם כואבים יותר מאחרים. אנחנו נמנעים מהשלב האחרון הזה בכל מחיר, אבל הוא זה שישחרר אותנו.
הבאר היא לא באמת באר, אלא מנהרה! זה חייב לנסוע. אנחנו נכנסים לזה, ואנחנו צריכים לצאת מזה. עם זאת, כאשר אנו חוששים מהרגשות שלנו ומקבלים את מה שחווינו, חוסר התקווה שלנו גורם לנו לראות בו באר שבה הכל חסר משמעות.
מסיבה זו, אנו מאמינים שלעולם לא נמצא דרך להרגיש טוב, להיות מאושרים ולהמשיך הלאה לאחר מותו של קרוב משפחה או פרידה. אנחנו מאמינים שלא יהיו עוד הרפתקאות. אנחנו נאחזים באותם אנשים ובמצבים שחווינו איתם עד כדי כך שאנחנו חושבים שאין לנו סיכוי. עם זאת, זה לא המקרה. אבל כדי להבין אותו, צריך לאמץ את הכאב, להרגיש אותו ולבסוף לקבל אותו כדי להמשיך הלאה.
"בכל מקרה, הייתה רק מנהרה אחת, חשוכה ובודדה, שלי".
-ארנסטו סבאטו-
