האובססיה לחיים מושלמים

החיים מעניקים לנו רק לעתים רחוקות הרגשה של סיפוק מוחלט. או לפחות לא על סמך הבנתנו את המילה "שלם". אנחנו חיים בעולם מאוד מלאכותי, מוכה צרכים כוזבים. זה יכול לגרום לנו להרגיש שחסר לנו חתיכה או שתיים או יותר בחיינו, וזה בתורו יכול לעוור אותנו ל"חתיכות" הנפלאות שכבר יש לנו. הכל קשור לאובססיה שלנו לחיים מושלמים. זה כאילו החתיכה הקטנה הזו, שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים למלא את החלל הריק שאנחנו מרגישים, הייתה המפתח האחרון לאושר שלנו. "אם רק הייתי עובד במה שאהבתי, הייתי שמח יותר. אם רק היה לי בן זוג קבוע ויכולתי להקים איתה משפחה, בטוח שסוף סוף הייתי שמח"

המחשבות הללו, שהיו לכולנו, מהוות מכשול מתמשך בדרך לרווחתנו. רובם הם תוצר של התרבות שלנו ושל החינוך שלנו: לימדו אותנו שככל שיש לנו יותר, כך נהיה מאושרים יותר.

כשאנחנו משיגים את אחת המטרות שלנו (במיוחד אם זה משהו מהותי), מיד נציב מטרה חדשה להגיע אליה, ואחר כך עוד אחת ועוד אחת... עד שנשרף לגמרי.

להיות בעל רצונות ומטרות זה לגיטימי ובריא. איזו משמעות הייתה לחיים אם לא היו לנו מטרות או חלומות? אבל זה לא אותו דבר כמו לחשוב שכל מה שאנחנו רוצים אנחנו באמת צריכים. היכולת להבחין בין מה שאנו רוצים לבין מה שאנו צריכים בפועל יגרום לכך שאנו לא כועסים על תבוסה לכאורה כאשר אנו לא מקבלים את מה שקיווינו לו.

האובססיה לחיים מושלמים, אבל איפה האושר?

אתה רק צריך לספר את זה לכל אותם אנשים שהצליחו להגשים את כל החלומות שלהם, וגם אז הם לא הרגישו שלמים. נראה שלמיליוני אנשים בעולם, אם נסתכל מבחוץ, יש חיים מעוררי קנאה. אנחנו מסתכלים על חייהם ואולי אפילו מרגישים קנאה וחושבים שהם מצאו את הדרך המושלמת להיות מאושרים ושלווים, אבל הכל רק חזית.

כבני אדם, אנו מתקשים להיות שלמים עם מה שכבר יש לנו. תמיד יש לנו הרגשה שאנחנו יכולים לעשות משהו יותר, שאנחנו יכולים לעשות דברים טוב יותר או שאנחנו יכולים להשיג יותר ממה שאנחנו רוצים. אנחנו מרגישים ריקים, לא שלמים, לא מושלמים...
דרך כל המאמצים העצומים שלנו, אנחנו בסופו של דבר משיגים את המטרות שלנו, את הרכוש שתמיד רצינו, וכל מה שהיה אמור לשמח את החיים שלנו... ובסופו של דבר אנחנו מותשים ואנחנו מותשים. גופים כואבים. ברגע שסוף סוף השגנו את כל מה שרצינו, אנחנו מגלים שאנחנו עדיין לא מאושרים, ושאנחנו צריכים לעשות עוד צעדים כדי לנסות ולהשיג את האושר הזה.

אם הצלחתי לקבל תואר, עכשיו אני חייבת דוקטורט ואז חייבת להיות לי בת זוג יציבה, אז אנסה לדבר שפות, לטייל, להביא ילדים... והכי גרוע, אם מכל סיבה שהיא אל תשיג אחד או יותר מאלה, אז אני אהיה כישלון.

איפה המפתח אז?

הדבר הראשון שעלינו ללמוד הוא שלאף השפעה חיצונית אין מספיק כוח לשנות את המצב הרגשי שלנו. אף אחד לא מאושר יותר מבעבר בגלל הרכוש שלו, וגם אם יש איזושהי השפעה לטווח קצר, בטווח הארוך זה לא עובד ככה.
כשילדים מגלים את הצעצועים שאבא חג המולד הביא להם אז הם נראים מאושרים יותר, אבל האושר הזה נמשך רק כמה ימים. לאחר ההנאה החולפת הזו, הילדים ירצו להחליף שוב צעצועים, ואלו שזה עתה קיבלו יישארו לצד אחד.

אותו דבר קורה למבוגרים. דברים בסופו של דבר מאבדים את ערכם עם הזמן וכל מה שנקבל בעתיד יאבד גם הוא מערכו. בני אדם מסתגלים ועם הזמן כל סוג של חיים הופך לנורמלי.

הדבר השני שעלינו לזכור הוא שאושר, שמחה, רווחה, או איך שלא נרצה לקרוא לזה, נמצאים בתוכנו ונובעים מדרך של התקרבות לחיים שמעריכה ואוהבת את מה שיש להם עכשיו בלי להשתוקק אליו. עוד משהו. אנחנו צריכים את היכולת המיוחדת הזו כדי להבין שמה שיש לנו זה מספיק ושאנחנו באמת לא צריכים שום דבר אחר כדי להרגיש בנוח.

לבסוף, תרגול בריא שכדאי לרכוש הוא לוותר במודע על כמעט הכל ולהיות מוכן לחיות בלעדיו. אני יכול לנסות להגשים את החלומות שלי, אבל במקביל לקבל את זה שאולי אני אף פעם לא משיג אותם ולדעת שזה לא צריך להשפיע על הרווחה האישית שלי.

אתה אולי חושב שזה קונפורמיזם, אבל זה לא. אנו מעודדים אותך שיהיו לך רצונות, מוטיבציות ומטרות. אנחנו גם ממליצים לך לנסות ולהגיע אליהם, אבל תמיד עם הידיעה המכריעה שכל זה לא ישמח אותך באמת, ושאם מסיבה כלשהי אתה לא מצליח להגשים אף אחד מהחלומות האלה, זה אומר שלא היית צריך אותם או.