מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לנוירופסיכולוגיה?
פסיכולוגיה היא מדע שנבע מהצורך להכיר ולהבין בני אדם. עם הזמן התפתחו התמחויות רבות בתחום הפסיכולוגיה. התמחויות אלו גדלות ומשתנות בהתאם לתחום המיקוד שלהן. בהקשר הזה אנחנו יכולים לדבר על ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לנוירופסיכולוגיה.
ככל שצצות גישות חדשות, ההתמחות גוברת, יחד עם מספר השאלות שעומדות בפנינו. במאמר זה ננסה להסביר את ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לנוירופסיכולוגיה.
פסיכולוגיה קלינית
אנשים רבים מייחסים את תחילתה של גישה זו לאדם בשם לייטנר ויטמר, שהקים את מרפאת הפסיכולוגיה הראשונה בשנת 1896. ענף חדש זה התגבש עם הקמת האיגוד הפסיכולוגי האירופאי, או ה-APA.
בהתחלה, המטרה של הפסיכולוגיה הקלינית הייתה למצוא תכונות או גורמים פנימיים שמובילים אנשים לפתח מצבים פסיכופתולוגיים. במקום לחקור את מצבו של האדם בבידוד, הפסיכולוגיה הקלינית בוחנת את הגורמים השולטים ומתערבים בהתנהגותו. גישה פסיכולוגית זו התחילה כמחקר של "החריג". כתוצאה מכך, תחום הפעולה שלו התפתח סביב טיפול והסבר של המצב.
עם הזמן, מניעת מחלות נפש הצטרפה להחלמה כיעד ראשוני של הפסיכולוגיה הקלינית. כתוצאה מכך, פסיכולוגים החלו לעבוד על טכניקות למנוע התפתחות של פתולוגיות על ידי הקניית הרגלים נפשיים בריאים.
כמו כן, מומחים בתחום הפסיכולוגיה הקלינית החלו ליישם את מה שמכונה "טיפול ייעוץ". זה כרוך ללמד אנשים לפתור ביעילות את הבעיות שלהם במצבים שעלולים להופיע בחיי היומיום שלהם. כתוצאה מכך, תמיכה רגשית הפכה לחלק מהתרגול.
נוירופסיכולוגיה
נוירופסיכולוגיה הוקמה רשמית בתחילת המאה ה-20 על ידי אדם רוסי בשם אלכסנדר לוריא. המחקר שלו כלל פיתוח טכניקות לחקר ההתנהגות של אנשים עם נזק למערכת העצבים המרכזית שלהם. מחקרים אלה נתנו לנוירולוגים מספיק נתונים כדי לאתר את המיקום והרחבה של הפציעה כדי שיוכלו להבין את הדרך הטובה ביותר להתערב.
נוירופסיכולוגיה, אם כן, מתמקדת באנשים עם נזק מוחי שמשנה את התפקודים הקוגניטיביים שלהם בדרך כלשהי. כתוצאה מכך, המטרה של גישה זו היא הערכה ושיקום של תפקוד והתנהגות קוגניטיביים. כיום, נוירופסיכולוג עובד עם ילדים הסובלים מהפרעות התפתחות נוירולוגיות וכן חולים עם נזק מוחי.
מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לנוירופסיכולוגיה בסביבה הקלינית?
בעיקרו של דבר, הפסיכולוגיה הקלינית מתמקדת באבחון וטיפול בהפרעות רגשיות, הפרעות אישיות ובעיות התנהגות. זה כולל מצבים כמו דיכאון וחרדה, בין היתר. זה יכול גם לספק כלים כדי לסייע בניהול הפרעות התנהגותיות כגון היפראקטיביות.
בצד המניעה, הפסיכולוגיה הקלינית מלמדת את המטופלים את הדברים הבאים:
- אסטרטגיות התמודדות במצבים מורכבים.
- מיומנויות חברתיות.
- הבנה ושליטה רגשית.
המטרה היא שהמטופל יכיר את עצמו ויוכל לתפקד ברמה חברתית וקוגניטיבית. כתוצאה מכך, הם יכולים לשפר את איכות חייהם.
ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לנוירופסיכולוגיה הוא תפקידם בתחום הקליני. האחרון עוסק בהערכה הקוגניטיבית והרגשית הקשורה לשינויים במוח. זה גם מפתח תהליכים לשיקום תפקודים מסדר גבוה כך שהפרט המושפע יוכל לפתח אוטונומיה ולשמור על איכות חייו.
ככזה, נוירופסיכולוגיה נוטה להתמקד באנשים שיש להם בעיות עם זיכרון, קשב, פרקטיקה (פעילות מוטורית נלמדת), גנוסיס (יכולת המוח לזהות מידע שנלמד בעבר), שפה ותפקודים ביצועיים. נוירופסיכולוגים עובדים גם עם ההיבטים הקוגניטיביים של מחלות נפש, כגון סכיזופרניה או הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית.
בין מטרות השיקום ניתן למנות את שיקום מה שנפגע וגירוי תפקודים קוגניטיביים כך שיתפתחו כראוי. במקרה של תפקודים שניזוקו לצמיתות, נוירופסיכולוגים יכולים לעזור לאנשים למצוא אסטרטגיות לפיצוי על מה שהם איבדו.
מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לנוירופסיכולוגיה מנקודת מבט מחקרית?
כיום, תחום מחקר אחד בפסיכולוגיה קלינית מתמקד בהבנה מעמיקה יותר של הפרעות פסיכופתולוגיות. המטרה היא לזהות את ההבדלים בין אנשים שמתנהגים לפי הנורמות החברתיות לאלו שלא.
חוקרי פסיכולוגיה קלינית מנסים גם לקבל הבנה מעמיקה יותר של ההתפתחות האישית של הפרט. כתוצאה מכך, המחקרים שלהם מנתחים גורמים שעלולים לגרום למישהו לפתח הפרעה רגשית.
התמקדות מחקרית נוספת היא בשיפור שיטות פסיכותרפיה. המטרה היא למצוא כלים המאפשרים אבחון וטיפול טוב יותר בהפרעות רגשיות. החוקרים מקווים לפתח שיטות מדויקות יותר שיוכלו להתאים את עצמן לפרטים הספציפיים של כל הפרעה.
לנוירופסיכולוגיה, לעומת זאת, יש מיקוד מחקרי אחר. לאחרונה, נוירופסיכולוגים החלו לעבוד יד ביד עם מדעני מוח קוגניטיביים. המטרה של שיתוף פעולה זה היא להבין את התפקיד של תפקודים קוגניטיביים מסדר גבוה בפיתוח פתולוגיות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות. חוקרים בתחומים אלו מקווים גם לפתח אסטרטגיות להחלמה יעילה יותר מהפרעות אלו.
מחקרים התמקדו גם בהבנת ההשלכות של בעיות התפתחות עצבית עבור הפרט. חוקרים מתעניינים בפתולוגיות שנראות קשורות לבעיות בהתפתחות המוח, כמו אוטיזם והפרעות קשב וריכוז.
לבסוף, שיקום נוירופסיכולוגי הוא גם מעניין. פסיכולוגים רוצים לשלב את השיטות הטיפוליות שלהם עם כלים טכנולוגיים כדי להפוך את הטיפול ליעיל יותר. הרעיון הוא שכלים אלו יסייעו למטפלים לפתח פעילויות המשקפות בצורה מדויקת יותר את חיי היום-יום של המטופל, אשר ישפרו את התוצאות הטיפוליות הכוללות.
מסקנות
חשוב להבהיר שבעוד שלשני ההתמחויות הללו יש הבדלים, הם משלימים זה את זה ברמה הקלינית והמחקרית. אבחון וטיפול נאותים בכל הפרעה פסיכולוגית או נוירופסיכולוגית צריכים לכלול את נקודת המבט של שני ההתמחויות. במילים אחרות, השילוב של שתי הגישות הללו יכול לסייע בהשגת המטרה הטיפולית של אוטונומיה אינדיבידואלית ואיכות חיים.
עם זאת, ישנם הבדלים בין פסיכולוגיה קלינית לנוירופסיכולוגיה. כל אחד מתמחה בתחומים קליניים שונים. במילים אחרות, האחד מתמקד בהפרעות רגשיות והתנהגותיות, בעוד השני מתמקד בליקויים קוגניטיביים ובנזק מוחי.
לבסוף, כל התמחות נמצאת במסלול אחר בכל הנוגע למחקר, ומתמקדת בהיבטים הרלוונטיים במיוחד עבורה. עם זאת, התקדמות בכל אחת מהגישה תעזור לשפר את המשאבים ואת ההבנה של היבטים רבים של בריאות הנפש.
