הפרעה דו קוטבית - כמו לחיות על רכבת הרים

הפרעה דו קוטבית היא אולי אחת ההפרעות המרתקות ביותר ללימוד למי שמתעניין בפסיכולוגיה קלינית. הרעיון שאדם יכול לנוע בין שני קצוות, או קטבים שונים, מרתק, ובו בזמן, מפחיד אותנו. ישנה תפיסה פופולרית של הפרעה דו קוטבית שיכולה לגרום לנו להאמין שגם אנחנו יכולים לסבול ממנה בקלות ושאין אף אחד, אינטליגנטי ככל שיהיה, שנהנה מיציבות רגשית מוחלטת.

בנימה נוספת, כמה פעמים שמעתם שלאנשים עם הפרעה דו-קוטבית יש אישיות כפולה? מהו הטבע האמיתי של ההפרעה הגורמת לאדם להיות בעל "אישיות שונה"? מה ההבדלים בין הפרעה דו קוטבית להפרעת אישיות גבולית?

הפרעה דו קוטבית - מה זה?

הפרעה דו קוטבית היא הפרעה רגשית המאופיינת בשינויים במצב הרוח, עם שלבים של מאניה (אופוריה), היפומאניה (אופוריה בטווח קצר יותר) או שלבים מעורבים, המתחלפים בדרך כלל עם אפיזודות דיכאוניות. על פי הקריטריונים של הסיווג הבינלאומי של מחלות (ICD-10) והמדריך לאבחון סטטיסטי של הפרעות נפשיות (DSM-IV) ישנם סוגים שונים של הפרעה דו קוטבית:

• הפרעה דו קוטבית I: לפחות אפיזודה אחת של מאניה או אפיזודה מעורבת (מאניה והיפומאניה), שעלולה להתרחש לפני או אחרי אפיזודות דיכאון.
• הפרעה דו קוטבית II: תסמינים מאניים פחות חמורים הנקראים שלבים היפומאניים ואפיזודות דיכאוניות.
• ציקלותימיה: היפומאניה מתחלפת עם הפרעות דיכאון תת-קליניות.

זוהי הפרעה שכיחה יחסית המופיעה בכל הגילאים והמינים, אם כי היא מופיעה יותר בין 15 ל-25 שנים. כאשר ההופעה מתרחשת אצל אדם מעל גיל 60, מחקרים אומרים לנו שסביר להניח שלהפרעה יש מקור אורגני שניתן לטפל בו בהתאם.

כמו הרוב הגדול של ההפרעות, זה משפיע על תפקודו ורווחתו של האדם. שיעורי ההתאבדות גבוהים מאוד בקרב אנשים דו -קוטביים - עד 15% מהחולים - ואלה שכיחים יותר בשלב הדיכאון או המעורב.

העליות והמורדות

ה-DSM-IV-TR קובע קריטריונים לסוגים השונים של אפיזודות מאניות, היפומאניות, דיכאוניות ומעורבות.

האפיזודה המאנית היא שינוי במצב הרוח שנמשך לפחות שבוע, שבו שלושה או יותר מהתסמינים הבאים נמשכים:

• הערכה עצמית מוגזמת.
• ירידה בדרישות השינה.
• מדבר יותר מהרגיל.
• שפיכת רעיונות.
• קושי בשמירה על תשומת הלב.
• תסיסה פסיכומוטורית.
• מעורבות מוגזמת בפעילויות מהנות עם פוטנציאל רב להשלכות חמורות.
• הפרעה זו חמורה מספיק כדי לגרום לעבודה ולהידרדרות חברתית, אשפוז או תסמינים פסיכוטיים.

האפיזודה ההיפומאנית היא שינוי במצב הרוח שנמשך לפחות ארבעה ימים עם שלושה או יותר מהתסמינים שצוינו לעיל עבור האפיזודה המאנית. השינוי במצב הרוח והשינוי בפעילות יכולים להיראות על ידי אחרים, אבל זה לא נחשב רציני מספיק ואין תסמינים פסיכוטיים.

פרק הדיכאון הגדול מציג את התסמינים הבאים במשך שבועיים:

• ירידה או עלייה משמעותית במשקל או בתיאבון.
• נדודי שינה או היפרסומניה.
• תסיסה או האטה פסיכומוטורית.
• עייפות.
• תחושות של חוסר תועלת או אשמה מוגזמת.
• ירידה בריכוז או בקבלת החלטות.
• מחשבות חוזרות ונשנות על מוות.
• או מצב רוח מדוכא במשך רוב שעות היום או אדישות כללית.

הפרק המעורב משלב את הסימפטומים של אפיזודה מאנית ואפיזודה דיכאונית מג'ורי, כמעט כל יום, במשך שבוע לפחות.

בכל סוגי האפיזודות הללו, התסמינים אינם נובעים מההשפעות הפיזיולוגיות המיוצרות על ידי חומר או טיפול. אם תסמינים אלו הם השפעת חומר או תרופה שניתנו, איננו יכולים לאבחן זאת כדו קוטבי, גם אם מישהו עונה על כל הקריטריונים לעיל.

ההבדלים בין הפרעה דו קוטבית להפרעת אישיות גבולית

הפרעת אישיות גבולית (BPD) היא בין הפרעות האישיות החמורות ביותר. היעדר ויסות רגשי של BPD חייב להיות מובחן מחוסר האיזון המתרחש בהפרעה דו קוטבית. ל-BPD יש את המאפיינים הבאים:

• אי יציבות גלובלית המשפיעה על מצב הנפש, הדימוי העצמי וההתנהגות.
• קושי מהותי וקבוע ביצירת קשרים יציבים, שאינו מתרחש בחולים דו-קוטביים.
• אימפולסיביות, כעס בלתי נשלט, תוקפנות עצמית ותוקפנות חיצונית.
• התנהגות אובדנית, איומים או מחוות, או השחתה עצמית.
• התנהגויות מסוכנות שמוצאות בדרך כלל קונפליקטים בין אישיים ובעיות במערכות יחסים (פחד מדחייה או נטישה).
• תחושות של ריקנות ושעמום.

הפרעה דו קוטבית אינה מייצרת אישיות שונה

כאשר הפרידה משפיעה על הרמה הגבוהה ביותר של הווייתנו – האישיות שלנו – אז אנו מתמודדים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית (פיצול או אישיות מרובה).

אנשים בעלי אישיות מרובת עדים לשתי זהויות שונות או יותר (אפילו עד מאה), כאשר לפחות שניים מהם משתלטים על ההתנהגות שוב ושוב. בנוסף, אנשים עם הפרעה זו מרגישים שאינם מסוגלים לזכור מידע אישי חשוב בהתאם לאישיות השולטת באותו רגע.

הרוב המכריע של האנשים שעובדים בבריאות הנפש מאמינים שיש צורך בהתערבויות אחרות בנוסף לאלו התרופתיות. פסיכותרפיה פרטנית או קבוצתית שימושית מאוד במקרים אלו. כמו כן, מומלץ להפחית את הטיפול התרופתי אם ההשפעות הטיפוליות של אלו אינן משמעותיות.

לבסוף, תוויות אבחון מסייעות לטיפול מותאם אישית יותר. אבל בל נשכח שכל אדם הוא שונה, ומצבו הבריאותי אינו יוצא מן הכלל. במובן זה, שני אנשים עם אותה אבחנה יכולים לחוות חוויה שונה מאוד של ההפרעה שהם "חולקים".

הפניות ביבליוגרפיות:

Belloch, A., Sandín, B., & Ramos, F. (2012). מדריך לפסיכופתולוגיה.

McGraw- Guide's Hill, GDT (2012). של תרגול קליני בנושא הפרעה דו קוטבית.

הנחיות לתרגול קליני בנושא הפרעה דו קוטבית. מדריד: משרד הבריאות, השירותים החברתיים והשוויון. אוניברסיטת אלקלה. האיגוד הספרדי לנוירופסיכיאטריה.