עם זאת, איננו מודעים לכך שהשתקת רגשותינו מרעילה את נשמתנו.
אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להגיד את זה, אבל אנחנו מחזיקים את זה. אנחנו יודעים שיש משהו בתוכנו שנלחם לצאת החוצה, אבל אנחנו לא מאפשרים את זה. למרבה הצער, אנחנו מפחדים להידחות, מפחדים להראות את עצמנו כפגיעים. יש לנו רגשות בושה שגורמים לנו לשקול מחדש את מה שאנחנו מרגישים... עם זאת, איננו מודעים לכך שהשתקת רגשותינו מרעילה את נשמותינו.
סוג זה של גישה בסופו של דבר הופך להיות קבוע עבורנו. נמצא את עצמנו מחליטים בין "כן" ל"לא" בכל פעם שנצטרך להביע את מה שאנחנו מרגישים. כמה פעמים הרגשנו אשמה על כך שלא היינו אמיצים מספיק כדי לאפשר למילים לזרום מאיתנו? בלי צורך להסתיר אותם בפנים? עד כמה התחרטנו שלא שחררנו את מה שנשמתנו צרחה? אולי הגיע הזמן לקחת ביטוי מסוים יותר ברצינות. אחד שכולנו מכירים, אך לעתים קרובות אנו בוחרים להתעלם ממנו: "מי שבולע הרבה, סופו לטבוע".
להשתקת הרגשות שלנו יש מחיר
אמרו לנו להשתיק את הרגשות שלנו מגיל צעיר מאוד. התחלנו לעצור את הדמעות כשהן היו צריכות לזרום. התחלנו להימנע מלהביע את רגשותינו האמיתיים כי ייתכן שאחרים דחו אותנו. והדחייה היא מרה, וזה כואב. פחד מתחיל להתיישב בתוכנו בצורה של איסור פרסום על הרגשות והרגשות שלנו.
השתקת רגשותינו אינה טבעית ואינה מועילה לבריאותנו.
"צער שאין לו פורקן בדמעות עלול לגרום לאיברים אחרים לבכות." -פרנסיו ג'יי בריסלנד-
אנחנו חייבים לדבר על הרגשות שלנו
השתיקה מוזכרת תמיד כתכונה של חוכמה המאפשרת לנו להקשיב לאחרים, וגם לעצמנו. זה יכול לעזור לנו לשמוע את הגוף שלנו, איך הוא מגיב, ולתת להם להגיד לנו מה אנחנו צריכים. עם זאת, בסופו של דבר, חשוב להביע את הרגשות שלנו בקול רם.
"אנחנו לא אחראים לרגשות שלנו, אבל אנחנו אחראים למה שאנחנו עושים עם הרגשות שלנו". -חורחה בוקאי-
בניסיון שלנו לקחת אחריות על הרגשות שלנו, בסופו של דבר נאבד שליטה. הרגשות שלנו שולטים בנו, הם יסתדרו בדרך זו או אחרת. השתקת רגשותינו אינה טבעית ואינה מועילה לבריאותנו. עלינו לזכור ש"מי שמרשה לעצמו להרגיש מנצח, גם אם יפסיד".
