איך לנצל את השקט?

אנו נוטים לחשוב שכאשר האדם השני שותק במהלך ויכוח, זה אומר שאנחנו צודקים, אבל למעשה, השתיקה הזו היא הזדמנות להרהר ולהקשיב, במיוחד אם הוויכוח מלא בבוז. זכור ששתיקה לא בהכרח אומרת שהם נכנעים. לפעמים, השתיקה של האדם האחר יכולה להראות לך עד כמה המילים שלך פוגעות בו כשהם עזבו את הפה שלך ללא שליטה בלהט הוויכוח.

שקט והקשבה לא אמור להיות סימן לחולשה. זה צריך להיות סימן של אינטליגנציה, כבוד והבנה, כי אם כולנו נצעק, אף אחד לא יקשיב או ילמד. אם כולנו נצעק, אף אחד מאיתנו לא היה צודק, והמילים פשוט היו עפות ללא שליטה. בלי להיקלט באוזניו של אף אחד, הם יאבדו את כל משמעותם, או גרוע מכך, הם היו הופכים לכדורים מלאי עלבונות שאינם עושים דבר מלבד לגרום נזק.

אנחנו עבדים של המילים שלנו

מילים בדרך כלל לא נעלמו עם הרוח. אדרבא, הם נדבקים כמו פגיונות ללב האדם השומע אותם. אל תנסה לשים פלסטר על לב פצוע שנוקב מדבריך. היו בשקט לפני שיהיה מאוחר מדי, חשבו ושימו את עצמכם במקומם.

כאשר ויכוחים חוזרים ללא הרף לאותו נושא מבלי להגיע להבנה - כלומר כשהם הולכים במעגלים - מקובל שמתרחשת הסלמה רגשית. הסלמה זו מורכבת מהחזרה של הסיבה לכעס שלך שוב ושוב מבלי לעצור לחשוב על נקודת המבט של האדם האחר. קולות עולים, והתגובות שלך תמיד זהות, מה שהופך תקשורת יעילה לבלתי אפשרית.

הכר שאם אתה ממצה את כל המילים שלך, קשה מאוד לומר משהו חדש. הסיבה לכך היא שאתה ממשיך להשתמש באותן מילים עם אותו מסר כדי לבטא את עצמך. זה סימן שאתה לא מקשיב, שאתה מתעלם ממה שהאדם השני אומר.

אם אדם אחד נרגע ומקשיב, משקף ומנסה להזדהות, אבל לא נכנע, זה אומר שהוא משתמש בכל השיטות שהוא יכול כדי לשפר את התקשורת. בדרך זו, השתיקה יכולה להיות בעלת ברית גדולה. קחו בחשבון שמתקשר טוב משתמש בשתיקה כדי לראות היכן עשה טעות וכיצד הוא יכול לשפר את התגובה הבאה שלו.

בשתיקה, המילים זוכות לערך המגיע להן

אחרי השתיקה, אם היא לא מתפרשת בצורה גרועה, בדרך כלל מגיעה הרוגע. עכשיו היה זמן להרהר ולמצוא דרך לפגוש את האדם השני באמצע, מה שמאפשר לך לתקשר מה באמת מפריע לך. זה כאשר אתה מבין שנקודת המבט שלך אינה זהה לזו של היריב שלך, ושאתה לא מרגיש אותו דבר כי אתה לא אותו אדם.

אתה צריך להסביר את עצמך בצורה הטובה ביותר, להביע את הרגשות שלך מבלי לפגוע באדם האחר. כלי שימושי אחד הוא שימוש ב"הצהרות אני".

"הצהרות אני" הן כאלה שאינן כוללות האשמה. במקום זאת, הם באים ממה שאתה מרגיש, חושב ורוצה. זה מרחיק את האשמה מהאדם האחר ועדיין מאפשר לך להביע את מה שאתה מרגיש.

הצהרת "אני" תהיה כרוכה באמירה של "אני חושב ש/אני מרגיש ש/אני מאמין ש..." במקום ה"עשית/אמרת/גרמת לי להרגיש..." האופייני לאמירות אלו כרוכות בתקשורת מלאה. כלומר, אתה יכול להתחיל בתיאור המצב או מה שהאדם השני עשה, ללא שיפוטיות, ואז להציג את הצהרת ה-I, ואז לסיים בצורה חלופית שדברים יכלו לקרות.

הנה דוגמה לסדרה שלמה של הצהרות:

• תיאור המצב: אתמול בערב, כשאכלנו את החברים שלנו לארוחת ערב, לא עזרת לי להגיש את האוכל.
• אני הצהרתי: הרגשתי כאילו אני המשרת שלך, כאילו הייתי לשירותך במקום להיות אשתך.
• אלטרנטיבה למה שיכול היה לקרות: הייתי אוהב אם היית מגיש איתי את האוכל.

אבל זה דורש מאמץ כדי להתרגל לדרך זו של תקשורת. הקשבה, הרהור דקה בשתיקה ותגובה לא באים אוטומטית אם מעולם לא ניסית זאת בעבר.

זה נורמלי שאם בילית את כל חייך בתקשורת אחרת, זה עלול להרגיש קצת מביך בהתחלה. אולי אפילו תרגיש שאתה מאבד קצת כוח, אבל בטווח הארוך, זה יעזור לך לבנות מערכות יחסים חלקות ופתוחות הרבה יותר.