ספר לי שוב איך נולדתי
אמא, ספרי לי שוב על איך נולדתי. אבא, ספר לי על מה שהרגשת. תגיד לי אם פחדת בשעות האלה לפני שנולדתי.
איך הייתה השמחה שלך? כשראית אותי בפעם הראשונה איך חלמת שאראה? ספר לי שוב איך הכל היה כשנולדתי, למרות שאני מכיר את הסיפור כמו את כף ידי.
כי הם אומרים שלזכור זה לחיות שוב, ולהתענג על זיכרונות זה לחלוק אושר.
כל ילד בשלב מסוים סקרן לדעת איך הייתה הפעם ההיא שבה הם הגיעו לעולם. לפעמים ההורים או הסבים מספרים את הסיפור ומשאירים את החלקים הרפואיים (אולי טראומטיים) של הלידה.
הם מתמקדים איך זה הרגיש, כותבים פרולוג לחיים וממלאים אותו בסיפורים קסומים ובפרטים סמליים. זה נותן לילד מוצא משמעותי, נקודת התייחסות.
אפלטון אמר שהפעולה הפשוטה של להיוולד מרמזת להתחיל "לשכוח". כפי שהסביר לנו החכם האתונאי, כאשר הנשמה נעולה בגוף, אנו מאבדים יקום עצום של חוכמה שהוריש לנו במקור.
לכן עלינו להתחיל ללמוד שוב "לזכור" את מה שידענו פעם, מה שהיה פעם שלנו.
לתיאוריה שלו על זכירה יש כמה ניואנסים מעניינים. זה גם מעלה שאלות כמו איזה ידע אינסטינקטיבי ופרימיטיבי יכול להיות לתינוק בסביבה השלווה והנוזלת של הרחם?
לפני שאנחנו נולדים, אנחנו כבר יכולים לזהות פרצופים
לפני שהוא נכנס לעולם, תינוק כבר יודע שהוא אנושי. במוחו הבוסרי עדיין, הוא מאכלס את היקום של האינסטינקטים, פועם ופועם בחוזקה בתאי מוח ובגנים שבהם כל מה שאנחנו, כל מה שאנחנו צריכים רשום.
למעשה, התינוק הזה שעדיין לא ראה דבר מהעולם החיצון, מסוגל לזהות ולהגיב לפרצופים.
השנה, בתחילת יוני, פרסמה אוניברסיטת לנקסטר בבריטניה מאמר מעניין במגזין "Current biology". הוא הסביר כיצד עוברים בשבוע 34 מגיבים באופן בלעדי לצללים המעוצבים כמו פנים אנושיות.
חוקרים הקרינו אור דרך דופן הרחם של האם כדי לראות כיצד תינוקות סובבו את ראשיהם רק כדי לעקוב אחר תמונות בצורת פנים. שאר הגירויים, צורות אחרות, לא עניינו אותם.
הניסויים האלה מגלים שני דברים פשוט מדהימים. הראשון הוא שעוברים בין 33 ל-34 שבועות כבר מסוגלים לעבד מידע חושי ולהבחין בין מידע שונה.
השני, ואפילו יותר מרתק, הוא שאנחנו "מתוכנתים" להתחבר למין שלנו. זה לא מצריך ניסיון לאחר לידה כדי לדעת, למשל, איך יראו אמא או אבא.
התינוק לא יזהה את תכונותיהם, כמובן, אבל הוא "יזהה" או "יזכור" (כפי שאפלטון היה אומר) איזה היבט, צורה ופרופורציה יש למין שלו.
מה שאני זוכר מאז שנולדתי...
מה שאנחנו זוכרים בזמן שנכנסנו לעולם הזה הוא כלום. זה אבוד בים הזמן. זו מנהרה שנעלמת בקפלים המעטים של מוח שעדיין לא יצרה קליפת מוח קדם- מצחית בוגרת.
הזיכרון מעורפל, אם לא לא קיים, מכיוון שלמוח של יילוד יש היפוקמפוס בקושי מתפקד. ההיפוקמפוס הוא המבנה שקובע איזה מידע חושי יועבר ל"זיכרון לטווח ארוך".
זה עדיין לא פעיל, וזה לא יהיה עד גיל שלוש כשהילד יתחיל לחבר זיכרונות משמעותיים.
עם זאת, פסיכולוגים גילו שתינוקות בגילאי שלושה עד שישה חודשים אכן שומרים על זיכרון כלשהו במשך זמן רב. הם זיכרונות מרומזים או לא מודעים, המאוחסנים במוח הקטן.
זיכרונות אלו מובילים את התינוקות לשייך חום וביטחון לקול אמם. הם טביעות הקשורות לאינסטינקט, אותה לחישה רדומה של המוח שלנו שמניעה אותנו, דוחפת אותנו להתחבר למין שלנו. זה חיוני.
לסיום, אף אחד מאיתנו לא זוכר את הלידה שלנו. אנחנו לא יודעים מה הרגשנו או חשבנו כשיצרנו קשר עם אותו עולם חיצוני מלא בצורות, צבעים וצלילים מטורפים.
אולי זה היה נראה מאיים. אולי נכנסנו לפאניקה. אבל אולי הפחד נעלם ברגע שהונחנו על החזה של אמנו.
מכיוון שחסר לנו זיכרון משלנו, אנו מעריכים את הסיפור שמשפחתנו מספרת לנו. הסיפור הייחודי והמיוחד של איך נולדנו.
