ההגדרה של בדיחות לפי פרויד
אחד הסימנים הגדולים ביותר לגאונותו של זיגמונד פרויד היה יכולתו להבחין בדברים בחיי היומיום שרוב חוקרי הנפש לא הבחינו בהם או ראו בהם חשיבות. אחד מהתחומים האלה היה בדיחות. בדיחות, לפי פרויד, הן הרבה יותר מסתם דרך גאונית או מצחיקה לראות את המציאות.
יצירת המופת שלו בנושא זה היא הבדיחה והיחס שלהם ללא מודע. הוא פורסם ב-1905, ובו פרויד מנתח את המאפיינים, המרכיבים והמניעים מאחורי הבדיחות היומיומיות שרובנו צוחקים עליהן. הוא חשב שאולי הם חשפו יותר ממה שנראה בתחילה.
עובדה מוזרה היא שזיגמונד פרויד כתב את העבודה הזו במקביל לכתב נוסף מגדולתו: שלושה מאמרים על תורת המיניות. שני כתבי היד היו לו על שולחנו בו-זמנית, והוא נע ללא הרף מאחד לשני. עם זאת, זה לא פגע כלל באיכותן של שתי העבודות, לפחות מבחינת הסגנון והעומק הרפלקטיבי.
מהן בדיחות לפי פרויד?
בדיחות, לפי פרויד, מבוססות על אחת (או יותר) משש הטכניקות הבסיסיות הללו: התעבות, תזוזה, משמעות כפולה, שימוש באותו חומר, משחקי מילים וסותרות את עצמן (או פרדוקסליות). בואו נסתכל על כל אחת מהטכניקות הבאות:
- התעבות. זהו מיזוג של שתי מילים או מושגים לאחד, ויוצר אי הבנה שעלולה להיות מצחיקה. כמו כשמישהו אומר: "תפסיק לעשן" והאדם השני עונה: "אני מומחה להפסקת עישון. עשיתי את זה כבר שמונה פעמים".
- תזוזה. כשאתה מעביר את התחושה של משהו למשהו אחר. הנה דוגמה: "האם ידעת שהעצמאים (קבוצת כדורגל) רוצים שהשוער שלהם יתחתן?" "באמת למה?" "כי זה הסיכוי היחיד שהם יזכו לחגוג משהו".
- משמעות כפולה. זה כאשר אתה משתמש באותה מילה עם משמעות שונה. כמו במקרה הזה: "עדיף לתת מאשר לקבל. בכבוד רב, מתאגרף".
- שימוש באותו חומר. זהו השימוש באותן מילים או ביטויים כדי ליצור משמעות חדשה. דוגמה היא: "מה שלומך?", שאל העיוור את המשותק. "אתה לא רואה?" ענה המשותק.
- משחק במילים. זה המקום שבו מילה אחת רומזת לאחרת. דוגמה: "אשתי לשעבר עדיין מתגעגעת אליי. אבל המטרה שלה משתפרת בהתמדה."
- סותר את עצמו. נאמרת הצהרה שהוכחשה מאוחר יותר. כמו במקרה הזה: "לא רק שהוא לא האמין ברוחות, אלא שהוא אפילו לא פחד מהן".
צמיחה והתפתחות של בדיחות
פרויד ראה שיש שני סוגים של מניעים בבדיחות:
- הבדיחה התמימה, שבה הכוונה היחידה הייתה להחדיר קצת הומור
- הבדיחה המגמתי, שבה הייתה כוונה מרושעת יותר מאחורי הבדיחה, שלעתים קרובות תהיה לה תוכן מגונה.
בבדיחות תמימות, ההנאה והצחוק באים אך ורק מהכיף המרומז שיש בהם. מצד שני, בבדיחות מגמתיות, ההנאה נובעת משבירת חוק כלשהו.
בין בדיחות מגמתיות, נוכל למצוא אמירות סאטיריות, אירוניות ומגוחכות. תוכן עוין או מגונה הוא לא תמיד לא נעים, אבל זה ברור. הם מייצרים הנאה אצל מי שיוצר אותם או מקשיב להם כי יש איזושהי עבירה על כלל או דרך חשיבה מקובלת לגבי נושאים מסוימים או דמויות בולטות.
זה נפוץ מאוד שבדיחות מגמתיות מכוונות לדמות של כוח, אידיאולוגיה, אמונה, גזע וכו'. לרוב הם דרך "פוליטיקלי קורקט" לחשוף את האמת שאחרת לא הייתה מתקבלת.
בדיחות והדחקה
בדיחות, לפי פרויד, הן מנגנון להתעמת עם דיכוי חברתי, תרבותי או אינדיבידואלי שיוצר אי נחת או נוירוזה. הודות לסיפור המשעשע, ישתחרר חלק מהמתח הגלום בהדחקה. עמוק בפנים, הרעיון הוא שאם זה מצחיק אחרים, אז זה בגלל שזה משחרר אותם מאיזו כפייה או עכבה.
צחוק הוא אמצעי לשחרור מתחים רגשיים. זה גם אתגר למי שמדחיק אחרים. במובן זה, בדיחות מגמתיות וצחוק משחקים תפקיד אזרחי. במקום לתקוף ישירות את האדם או הרעיון האחר, משתמשים בשפה בצורה גאונית כדי להביע את חוסר ההנאה הזה. במקום לשבור את הטאבו של סקס באמצעות מעשים מעוותים, אנשים יעשו זאת באמצעות בדיחות "כחולות" או מגונות.
בהתחשב בכל האמור לעיל, בדיחות, לפי פרויד, הן אמצעי לדעת על ההדחקה הקיימת בחברה ועל הרצונות המודחקים של אנשים בודדים. זו הזדמנות לדבר על טאבו ועניינים אחרים שלא מדברים עליהם בפתיחות ולעיתים קרובות לא "אפשרים" לדבר עליהם. לכן לבדיחות יש קשר רב עם הלא מודע, והן יכולות לפתוח דלת לבירור המציאות הסובייקטיבית של אדם או תרבות בצורה עמוקה יותר.
