אני מחפש רק את מה שגורם לי להרגיש
ישנם שלבים בחיינו בהם אנו צריכים לקבוע סדרי עדיפויות. אנחנו צריכים להפסיק לנסות להשתלב במה שלא גורם לנו להרגיש טוב ולהשתחרר מהציפיות, מהחוזים והדרישות הלא כתובות האלה שמלכודות אותנו.
לפעמים אנחנו מצליחים להשתחרר מדאגות לגבי דעותיהם של אחרים. יש מקרים שזה לא חשוב ואנחנו רק רוצים לנשום לרווחה ולהרגיש; לאפשר לנו להיות עצמנו.
בשלבים מסוימים של חיינו אנחנו מפסיקים להרגיש שאנחנו צריכים לפתור בעיות של אנשים אחרים ולא שלנו. כי לעתים קרובות ניתוק עצמנו מבעיות של אחרים שצורכים אותנו היא הדרך הטובה ביותר לעזור. בעקיפין, כמובן; מאפשרים לנו לפרוק, להתרוקן ולהיות מודעים למי שאנחנו.
כדי להיות מאושרים עלינו להתרחק מדברים מסוימים
כדי להיות מאושרים עלינו להתרחק מדברים מסוימים כמו הדחקת הרגשות שלנו. לא להרגיש בדרך מסוימת לוכדת אותנו. זה קורה עם עצב למשל, רגש שהענישנו חברתית.
אנחנו לא מבינים שכדי להיות מאושרים עלינו לתרגל קבלה, להבין את עצמנו ולאפשר לעצמנו לבטא את הרגשות שלנו, כי כל אחד מהרגשות המרובים שלנו ראוי להישמע.
זו שאלה של ידע עצמי וצמיחה. אם נסיר חלקים מהפאזל שלנו שמדחיקים את העצב שלנו ומסתירים את הפחדים שלנו, התוצאה הישירה ביותר תהיה שהחיוך על הפנים שלנו ייעלם.
למה? כי אנחנו מתחבאים, לא דואגים לחלק הזה של עצמנו שאומר לנו משהו ותפקידו להשמיע את עצמנו (או יותר טוב, לשמוע את עצמנו). לכן חשוב לנו לאפשר לעצמנו להרגיש, באותיות גדולות וללא צנזורה.
להרגיש, את הבסיס לרווחתנו
הרגשה, העמוד הבסיסי של הבריאות הרגשית שלנו. מנגנון השחרור או הניקוי הטוב ביותר הוא להפסיק להציב מכשולים ליכולות הרגשיות שלנו ולהתמקד בהבנת איך אנחנו מרגישים.
לאפשר לעצמנו לבכות, לנהל את השמחות שלנו, להיות פתוחים להפתעות, להרהר בכעס שלנו זה מה שבאמת עוזר לנו להתקרב למלאות.
לשם כך נוכל ליישם שיטות כמו מיינדפולנס, שעוזר לנו ליצור קשר עם מה שבאמת קורה ומה שאנחנו מרגישים. כלומר, להיות מודעים לחלוטין לכל מה שקורה סביבנו.
לארגן מחדש את ההרגלים שלנו זה גם טוב מאוד. אנחנו יכולים להתרגל לכתוב איך הרגשנו במהלך היום או איך הסובבים אותנו גורמים לנו להרגיש. הצורך להתמקד בחוויות רגשיות היא הדרך הטובה ביותר לתרגל את המיומנות (והצורך) הזו שאכן איבדנו.
חיבור מחדש למוח הרגשי שלנו
במוח שלנו שוכנת גם הסערה וגם השלווה של החוויות שלנו. הוא מעבד הכל; זה נטען ופורק. עוצמת הקונפליקטים ומה שאנו מאפשרים לעצמנו, מורגשת באמיגדלה, השומרת הרגשית שלנו.
זה המקום שבו, יחד עם ההיפוקמפוס, נמצא כל אירוע רגשי. כך האמיגדלה מתפקדת כמחסן לזיכרונות ורשמים מה שמסביר מדוע לפעמים יש לנו תשובות ולפעמים אין.
במובן מסוים, עלינו לאמן את המוח שלנו כך שלא כל אירוע רגשי יהיה טראומטי ויכול להיעלם בקלות. כך האמיגדלה, האחראית על "לזכור" את האקלים הרגשי, תקל על הטיפול והתיאום של רגשות שונים (יחד עם הקורטקס הקדם-מצחתי).
לכן יש צורך לסדר את המוח שלנו באלפביתי ולא לאפשר לו להתנתק מכל מה שאנו עלולים להרגיש. כי בתקופות מסוימות אנו מבינים שאולי בילינו את חיינו בהקמת מחסומים למציאות שלנו ובחוסר הערכה של מה שיש לכל רגש לומר לנו.
