המסלול המוחי של ההנאה

מסלול ההנאה המוחי, המכונה גם המסלול המזולימבי, מורכב מקבוצה קטנה של אזורי מוח שבהם מיוצרות רמות גבוהות יותר של דופמין. מסלול זה מופעל כאשר אנו מקבלים גירויים שגורמים לנו הנאה, כמו אכילת שוקולד, קיום יחסי מין, יציאה לקניות וכו'. אפילו רעיון פשוט יכול להניע אותו.

מעגל זה מאפשר לפעילויות הקשורות להישרדות שלנו להיות קשורות למצבים נעימים, וזו הסיבה שיש לו פונקציה אדפטיבית. עם זאת, מסלול זה יכול להיות מופעל גם עם חומרים מזיקים, כמו תרופות. אנחנו מדברים, למשל, על קוקאין, שקשור לייצור מלאכותי של דופמין במוח.

באוניברסיטת ג'ון הופקינס מתארים את תהליך התגמול כחוויה שמשמחת אותנו בצורה מיידית ללא עיכוב בזמן. אנו מקשרים את החוויה הזו לגירויים חושיים חיצוניים, בין אם הם חזותיים, חושיים או שמיעתיים, ועם גירויים פנימיים אחרים כגון מחשבות ותחושות. על ידי יצירת האסוציאציה הזו, כנראה שההתנהגות שגרמה לנו הנאה תחזור על עצמה במצב דומה.

תהליך מנגנון התגמול

הכל מתחיל כאשר אנו מבחינים במשהו בסביבה שלנו שהסב לנו הנאה ו/או סיפוק בעבר. יש רגשות שנעים בתוכנו ודוחקים בנו לרצות לבצע את הפעולה או להשיג מה שהיא. ברגע זה מופיע דופמין, אז אנחנו כבר יכולים לדמיין את עצמנו מבצעים את הפעולה.

אחרי שלב החשק אנחנו הולכים ומלכלכים את הידיים: אנחנו רוצים באמת לעשות את זה. כאשר אנו מתחילים לפעול, החומרים אדרנלין ונוראדרנלין מתחילים להסתבך, ומכניסים את גופנו לתנועה במטרה להתכונן לפעולה. הפעולה מתוגמלת בתחושת עונג ברגע שסיימנו אותה או תוך כדי עשייה.

לבסוף, לאחר שהשלמנו את הפעולה, מסלול התגמול נסגר בתחושת סיפוק. כשהגענו לנקודה זו, נכנס לתמונה הסרוטונין, שקשור למצב הרוח שלנו ולרצון שלנו לחוות שוב את התחושה. הודות לסיפוק שניתן לנו, כאשר מופיע סימן המפעיל תשוקה, הנבדק יטה לחזור על הפעולה הזו.

מסלול ההנאה במוח

מרכז ההנאה מורכב מאזורי מוח ספציפיים שונים, כמו אזור הטגמנטלי הגחון (VTA), שמפיץ קשרי נוירונים לאזורים אחרים המעורבים בתהליך. אזורים אלה הם הגרעין האקומבנס, הסטריאטום, קליפת המוח הקדמית, ההיפוקמפוס, האמיגדלה וקליפת המוח.

כל אחד מהמרכזים המעורבים בתהליך ההנאה או התגמול קשור לתפקודים שונים. לדוגמה, הסטריאטום קשור להיווצרות הרגלים, קליפת המוח הקדמית והאמיגדלה מקושרות לרגשות שלנו, ההיפוקמפוס עם הזיכרון והקורטקס הקדם -מצחתי עם הגיון ותכנון.

דופמין הוא הנוירוטרנסמיטר השולט בתקשורת בין ה-VTA לשאר האזורים הללו. כאשר חוויות מסוימות מפעילות את הנוירונים ב-VTA ומשחררות דופמין, חוויות אלו מתאימות כנעימות והן ייזכרו בהמשך ויקושרו לאירועים חיוביים, דבר שיקדם את החזרה על הפעולה בעתיד.

תפקידו של מסלול ההנאה בהתמכרות

פעילויות מסוימות שמתבצעות ואשר חיוניות להישרדותנו מעוררות את מסלול ההנאה, אך פעילויות אלו אינן היחידות שמסוגלות לתת לנו את התחושה הזו. ישנם גם הרגלים, כמו שימוש בסמים, שמניעים את מנגנון התגמול.

הרוב הגדול של החומרים הממכרים תוקפים את מערכת התגמול של המוח ומשחררים דופמין. ניתן למצוא את הנוירוטרנסמיטר האמור באזורים שונים במוח המווסתים את התנועה, המוטיבציה, הרגשות ותחושת ההנאה. שחרור דופמין - באמצעות שימוש בסמים - יכול לעורר גירוי יתר של המערכת, ולהוביל לתחושת אופוריה שמחזקת מאוד את הצריכה.

כאשר נוטלים סמים כמו קוקאין, ניתן לשחרר פי 2 עד 10 יותר דופמין מאשר עם תגמול רגיל (למשל אוכל); בנוסף, ההשפעה היא מיידית וההשפעות יכולות להימשך זמן רב יותר. סבילות לסמים, הנוצרת באמצעות צריכה חוזרת, יכולה להוביל לשינויים עמוקים במסלולי המוח, מכיוון שבדרך כלשהי, יש להם את הכוח להפוך אותם למיותרים.

מתי נדלק מסלול התענוגות?

ישנם מצבים רבים שבהם ביצוע פעילות קונקרטית יכול להפעיל את מסלול ההנאה, לגרום לנו להרגיש טוב. להלן כמה דוגמאות לפעילויות שסביר להניח שיפעילו את המסלול הזה:

• חימום מזון עתיר קלוריות.
• קיום יחסי מין.
• מקשיב למוסיקה.
• עושה ספורט.
• שימוש בתרופות מסוימות.
• עוזר לאחרים.
• קבלת יחס חיובי מאחרים.

מדענים רואים במערכת התגמול של המוח פונקציה שמבטיחה את הישרדותנו, כי היא קשורה לפעילויות הכרחיות לקיום שלנו, אבל היא גם מלכודת להתמכרויות. האסוציאציה שאנו עושים עם גירויים מסוימים, כפי שיכול להיות במקרה של יציאה למסיבה ופעולת שתיית אלכוהול, יכולה לחזק את הפעולה עד כדי כך שהיא הופכת להתמכרות.