ילד לא צריך להיות הכי טוב. הוא צריך להיות מאושר

אדריאן הוא ילד של המאה ה-21. יש לו שני הורים שעובדים הרבה, לדבריו הם עובדים "אין ספור שעות בכל יום", כדי לשלם על הבית בו הם גרים, על המכוניות שהם נוסעים בהם ועל ימי החופשה המועטים שהם לוקחים מדי שנה. הוא גם אומר שלא היה אכפת לו שיהיה לו חדר קטן יותר, או מכונית קצת יותר איטית ולא היו בה מושבי עור, עתיד פחות בטוח בתמורה לקצת יותר זמן עם הוריו.

אבל, לא עם ההורים שיש לו עכשיו - עייפים, לחוצים, מודאגים ובלתי נגישים - אלא, עם הוריו כפי שהיו קודם - קשובים, זמינים, חייכנים, חיבה ועקביים. הוא מתגעגע אליהם, אבל אין לו מושג איך לספר להם. אדריאן אפילו הבחין שמבוגרים, לא רק הוריו, כבר לא מבטאים את מה שהם מרגישים. הוא חושד שיש קשר בין העולם הרגשי למילים, אבל אף אחד לא לימד אותו איך זה עובד בדיוק. כל אלה הם חשדות שגורמים לו להרגיש חוסר ביטחון.

אדריאן הוא ילד מודאג

אדריאן הוא גם ילד שלא משחק, או ליתר דיוק, הוא לא משחק רק כדי לשחק, במטרה ליהנות לזמן קצר. מאז שאחותו נולדה הוריו רואים בו מבוגר מספיק כדי להאציל עליו אחריות, למרות שהוא קטן מדי לסוג הדאגות שזה גורם. הדבר היחיד שזה מקדם אצלו זה יותר חוסר ביטחון, אבל הוא לא יודע איך לבטא את זה בפניהם.

יתר על כן, לגיבור הקטן בכתבה זו אין שעה פנויה ביום, השאלה מה הוא רוצה או לא רוצה לעשות מוגבלת לסופי השבוע שבהם יש לו מזל ואמו עובדת. אלו סופי השבוע שהוא מבלה עם סבא וסבתא שלו. תוך יומיים מנסים לפצות על כל החופש שהוריו מגבילים אותו כל השבוע. למרות שהוא לא אמר כלום, יש להם את החוכמה שצבר הניסיון והם יכולים לחוש איך הוא מרגיש, אבל השינויים הפתאומיים האלה גם מבלבלים אותו.

במהלך השבוע, הבוקר והצהריים מלאים בצבע. למעשה, השנה היה צורך להשתמש במספר צבעים יותר מפעם אחת לפעילויות שונות כי בקופסת העפרונות שלו לא היו מספיק צבעים לכל פעילות. כך שהצבע המשמש לשיעור אנגלית הוא אותו צבע המשמש ללימוד אנגלית, וזהה עבור בית ספר למוזיקה ומוזיקה, לחינוך גופני ולתרגול כדורגל. השנה הוא אפילו נאלץ להשתמש בצהוב, שאותו הוא אוהב אפילו פחות מלבעוט בכדור, לשיעורי סינית.

אדריאן לא מוחה יותר על כדורגל, לפחות לא ישירות, כי הוא לא יודע איך לעשות את זה כמבוגר והוא לא רוצה לעשות את זה בתור ילד, אבל מעל הכל, הוא לא רוצה לתת אביו למטה. הוא כבר מרגיש כאילו הוא עושה זאת כשהוא לא משחק טוב או כשמגיע תורו לשבת על הספסל, הוא אפילו לא רוצה לדמיין איך הוא ירגיש אם אי פעם היה אומר לאביו שיש לו חלומות אחרים.

אדריאן הוא ילד שהושתק

עם זאת, אדריאן אוהב לקרוא. הוא זוכר לטובה את הסיפורים שאביו נהג לספר לו כילד קטן. את חלקם היה קורא, אחרים היה ממציא. אדריאן אהב במיוחד את אלה שהמציא כי אביו הכיר אותו כל כך טוב שידע בדיוק מה הבן הנועז שלו יאהב והם בסופו של דבר יברחו מהחלון, ועם השיתוף הטרי בראש, שעכשיו אבודה, הוא היה נרדם עם חיוך על הפנים.

זה היה לילה מיוחד שבו אביו הוסיף משהו חדש. כך, למחרת, אדריאן היה עושה משהו בסתר שעכשיו נוכל לחשוף, הוא היה כותב אותם על הנייר כי הוא רצה לחלוק אותם עם חברו הטוב ביותר. זו הייתה הדרך שלו, בין היתר, לנסות לפצות על העצב שראה בעיני חבריו על כך שמעולם לא הכיר את אביו שלו. היה לו גם מניע אחר, אחד משכניו סבל מאלצהיימר ואדריאן היה עד לאובדן הזיכרון.

הוא לא רצה לשכוח את הסיפורים שאימץ עכשיו, בעוד הוא יכול לחוש את ילדותו מתקדמת לאט לאט, ובניגוד לילד הרפתקן ההוא שיברח מהחלון, היא לא תחזור לעולם.

אדריאן יודע יותר שפות מרוב הילדים בגילו, הוא טוב בנגינה בפסנתר, הוא יכול לשלוט במשוואות בזמן שחבריו עדיין מתווכחים מהו מספר שלילי והוא יודע לדאוג לכל הצרכים הבסיסיים של אחיותיו הצעירות. אדריאן הוא גם ילד מאוד עצוב, והוא מודע לעובדה הזו כי יום אחד הוא היה שמח, מאוד שמח. אושר שהוריו הקריבו למען עתיד שאף אחד לא יכול להיות בטוח שיגיע לעולם. האם זה באמת שווה את זה?