השלווה הפנימית שלי אינה ניתנת למשא ומתן

באותו בוקר היא קמה בדיוק כמו בכל בוקר אחר, אבל כשהיא הלכה לשירותים כדי לשטוף את הפנים היא יכלה לחוש שיש משהו שונה. בעמידה מול המראה, משהו מתוכה, כמו כוח עמוק, היה לה מסר: אני השלווה הפנימית שלך, והגיע הזמן שתתחיל לטפל בי.

היו לה כמה חודשים רעים עם הרבה עליות ומורדות ואיבדה את החשק לקבל כל סוג של מתנה או מחווה נחמדה שהעולם רצה להציע לה. עם זאת, היא ידעה שהקול הפנימי שלה צודק: הגיע הזמן לקבוע סדרי עדיפויות, להגדיר מחדש מה באמת חשוב, כי כל מה שהיה לה נמחק מזמן.

בהחלט יכול להיות שהיו מיליוני מכשולים סביבה, שמנעו ממנה לפתח את אמנות הטיפול בעצמה, אבל סוף סוף היא הבינה שטיפול בעצמה, לפחות פעם ביום, יועיל מאוד לרווחתה.. בנוסף, זה יהיה כמו "פוסט איט פתק" לזכרה שבו נכתב: "זה הזמן הזה ביום לצאת מהיער שמקיף אותך, לקפוץ על בלון, ולראות את הסצנה מלמעלה".

כנפיים במקום בלמים

היא הרהרה מדי פעם במהלך היום. ראשית, היא נעשתה מודעת לכמה קשה היה לעקוב אחר המטרה שסומנה עבורנו. אנו חיים בחברה שמאלצת אותנו להתייחס לאנשים אחרים ואשר תמיד מעסיקה אותנו, מונעת מהמוח שלנו להרהר באינטרסים שלנו בצורה ברורה. כאילו השגחה עליהם, במודע ובכוונה, הייתה חטא: הסימן המובהק לכך שאנו אנוכיים.

אבל זה לא היה רק זה. היא נלחמה עם המפלצות האיומות ביותר שנוצרו אי פעם, והן גרמו לפחד, חרדה ועצב להשתלט על חייה. הם גרמו לה לדמעות, לגעגועים ולהתמוטטויות פנימיות.

היא גם נאלצה להתמודד עם החלטות שגויות, נסיבות מסובכות ורגעים קשים שחמקו מידיה, בין אצבעותיה, כאילו היו מים. היא גם לא יכלה לשכוח את הפעמים שבהן הלכה בעיניים מכוסות, באשמתם של אנשים שרצו לחיות שני חיים, אחד מהם היה שלה.

אבל המטרות הטובות ביותר בחיים אינן קלות, וכך גם זו לא הייתה עומדת להיות: הכאב היה בלתי נמנע ואפילו אמיץ, אבל הגיע הזמן שהסבל יפסיק לבזבז זמן שלעולם לא יוחזר לה.

בחר מה אתה רוצה להיות

באותו רגע היא נזכרה במשהו שהיא קראה לפני זמן מה: שאנחנו מה שאנחנו מנסים להיות ולכן, מסיבה זו, עלינו לבחור בקפידה רבה. זה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה כדי לקבוע סדרי עדיפויות בחיים: לעשות את זה יהיה לפעול בהתאם להם ולהסיר את המחלוקת שגורמת למוח ולפעולות לא להסתנכרן.

זה התחיל בהחלטה: להשאיר מאחור את מה שהחזיק אותה קשורה לאדמה, לומר לעצמה לעתים קרובות יותר שהיא מיוחדת, ולהשאיר את האור שלה קרוב אליה - האור שהיה נסתר מהעין. אחרי הכל, היא הייתה מגינת חלומותיה, בעלת הברית הטובה ביותר של ההערכה העצמית שלה, והיו איתה אנשים שמעולם לא הפסיקו להאיר אותה בחיבה שלהם.

היא רצתה להיות מישהי שמבינה שהשלווה הפנימית שלה צריכה למצוא את מקומו בעולם הזה ולהישאר מחוברת אליה. מחייכת לאופה שגרה שני רחובות משם כשהלכה לקניות, אסירת תודה על הפרטים הקטנים, מחלקת אהבה ליקיריה. רק אז האיזון יחזור והמפלצות כבר לא יעשו כל כך הרבה רעש.

שלום פנימי הוא לא אפשרות, זו זכות

בימים שלאחר מכן היא הבינה מה הקול העמוק הזה ששמעה באמת רצה לומר: יש לה זכות להיות טוב וזו לא הייתה אפשרות לנהל משא ומתן. היא נאלצה להילחם על השלווה, השלווה והשלווה הפנימית שלה, שכן רק אז היא תוכל למצוא מעט אושר בין כל מה שנותר.

כדאי מאוד למצוא את הדרך להשיג זאת, במיוחד בגלל שמצב הרווחה שלה יאפשר לה לראות ששלווה פנימית היא "לחיות בתוך עצמך", לדעת שאתה מרוצה ממה שיש לך, ממה שאתה עושה ומה שאתה. שיתוף. מכאן ואילך היא הבטיחה שלעולם לא תפסיק להסתכל על עצמה במראה כל בוקר, כי ככה היא לעולם לא תשכח את זה.