לכולנו יש זיכרונות שמבלבלים את נפשנו

יש זיכרונות שפתאום טורפים את נשמתנו ומעניקים לנו חיוך יודע, כמעט חצוף, אבל כמה זה טיפולי! כי ברגעי קושי אין כמו להפוך את המפתח לזיכרונות שלנו ולתת לעצמנו להיות עטוף, לאט לאט, בתמציות האושר של אתמול שנותן לנו שוב כוח בהווה שלנו.
לעתים קרובות אומרים שהזיכרון אוסף רגעים נפלאים ששום צילום לא יוכל לתפוס. כי שום מדיה אלקטרונית לא יכולה לעורר ריחות, צמרמורת של עונג בעור, טעם של נשיקה או משב רוח רענן של שחר.

אחרי רגעים נפלאים יש זיכרונות בלתי נשכחים, כאלה שמצחיקים אותנו, שמפרעים את נפשנו ומראים לנו שכל מה שהיה פעם בראש עדיין חי בלב.

היבט אחד שעלינו לזכור לגבי הזיכרון הוא שלמרות מה שרבים עשויים להאמין, זה לא חזה ללא תחתית. זה לא מרחב של קיבולת אינסופית שבו אנו מאחסנים נתונים, תמונות וחוויות התואמים נאמנה למציאות ושומרים אותם נעולים. הזיכרון, למעשה, הוא כמו בד המסוגל ליצור, להביא גוונים חדשים, לשנות ואפילו למחוק.

זיכרונות ומנעול מצפוננו

עבור וויליאם ג'יימס, פילוסוף מהולל, פסיכולוג ואחיו של הנרי ג'יימס, זיכרון ותודעה הם כמו מפתח ומנעול. ניקח דוגמה: כאשר מאזינים לשיר או לחן, הזיכרון שלנו נודד מיידית לרגע בעבר שלנו. אנחנו לא צריכים מכונת זמן. זהו זיכרון לא רצוני, רק אחד מני רבים שקורים כמעט בלי לשים לב אליו לאורך היום.

אנחנו מושעים לכמה שניות בזיכרון המעורפל הזה, באותו רגע של זמן שיכול להיות בעל השפעות חיוביות או שליליות, עד שזמן קצר לאחר מכן, המצפון שלנו קורא לנו ו"גורר" אותנו שוב אל מנעול המציאות. המסע הרגעי החד-פעמי, אך האינטנסיבי הזה, רחוק מלהיות מנותק לחלוטין מהמציאות וחסר תועלת, הופך מוטבע במצפון שלנו.

אנו מבלים חלק ניכר מחיינו בלזכור דברים ולעורר את העבר שלנו, ואנחנו עושים זאת מכיוון שכפי שמסביר מדעי המוח, הזיכרון הוא אותו נוסע נצחי שמזמין אותנו לאי העצום שלו כדי להעריך את העבר, לפעול בהווה ולתכנן את עתידנו. כל זה מובנה בתודעה שלנו, באותו "הכל" הפרחוני, הכאוטי והמיוחד שמאפיין כל אחד מאיתנו.

הצורך להיות אדריכלים של ההווה שלנו כדי ליצור זיכרונות חיוביים

"חוויות חיוביות יוצרות זיכרונות מאושרים". זה משהו שכולנו יודעים שהוא לא פשוט, וחוץ מזה, אבל גם ברור לנו שלא תמיד בכוחנו ליצור חוויות שמחות, משמחות או נעימות. לפעמים המזל לא לטובתנו, יש אכזבות, שינויי כיוון בדרכינו, חוויות טראומטיות ואפילו ימים אפורים.

כעת, היבט אחד שעליו דיברנו בהתחלה ושאליו אנו חוזרים כעת, הוא זה הנוגע לזיכרון, ושהוא לא תמיד שיקוף נאמן של העובדות. את אותה מציאות שחווים שני אנשים אפשר לזכור בצורה שונה, כי כל אחד מאיתנו מפרש ותופס את מה שאנו רואים בצורה כזו או אחרת, ושם שוכן הקסם והתעלומה של הזיכרון האנושי. המוח הוא לא מצלמה, וגם לא מכונת צילום, המוח הוא מתורגמן נהדר.
עם זאת, עובדה זו היא נשק נפלא שפועל לטובתנו. המשך לקרוא. נסביר מדוע.

הזיכרון והרגשות

כולנו יכולים להיות אדריכלים של המציאות שלנו ולנצל את הזיכרון והרגשות שלנו כדי להמשיך בדרכינו האישיות בביטחון ובעוצמה רבה יותר. לשם כך, שקול את האסטרטגיות הללו.

• הזיכרון הסלקטיבי המאפשר לנו לרפא פצעים. ניקח דוגמה: הרגע נפרדת ממישהו. אחת הדרכים להתעמת עם האבל היא להימנע מלרכז את הזיכרונות שלנו באירועים שליליים או טראומטיים. בכך איננו מתקדמים ואנו הופכים שבויים בסבל. מדובר בקבלה, ביכולת לסגור חלק מחיינו, ולאפשר לזיכרונות הטובים שחווינו להיות בעלי ערך רב יותר מהשליליים. רק אז נראה זאת כ"חיים שכדאי לחיותם".
• הזיכרונות שיש לנו כשאנחנו סובלים מדיכאון יכולים להיות חרב פיפיות. על פי מחקר מעניין שפורסם בכתב העת Frontiers in Psychology, הזמנת מטופל עם דיכאון להיזכר ברגעים מאושרים מעברו עלולה להיות לא מועיל. במקרים אלו ניתן לראות שהמוח אינו מסוגל להפעיל את "מעגלי התגמול" שלו, שכן אנשים דיכאוניים מתאפיינים באותו מצב נפשי בו הם אינם מסוגלים ליהנות מזכרונות או חוויות חיוביות.

לכן, ברגעי חושך, לפני שנחזור לעבר ל"תיבת הזיכרון" שלנו, עדיף "לבנות את ההווה", להתחבר לכאן ועכשיו כדי להבין שלפעמים מספיק פשוט לשנות מחשבה שיש לנו, על מנת ליצור רגש חדש המסוגל לשפר את המציאות שלנו. לפעמים מנוע השינוי זקוק רק לניצוץ החיוני הזה: רגש חיובי ומלא תקווה.