פעילות גופנית ודיכאון
דיכאון נחשב למחלה של המאה ה-21, הוא הסיבה העיקרית לחופשת מחלה במקומות שונים בעולם המערבי, וקשור לרמת הלחץ הגבוהה שאנו סובלים.
עם זאת, מעניין שמחקר חדש שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Psychiatry דיווח כי 69% מהאנשים הנוטלים מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין סלקטיביים (ssris), הסוג העיקרי של תרופות נוגדות דיכאון, מעולם לא סבלו מהפרעת דיכאון מג'ורי.
אז יש לי שאלה אליכם: איזו אסטרטגיה עדיפה להתגבר על שפל רגשי: פרוזק או אדידס?
שאלה זו היא כותרתו של פרק בספר ריפוי רגשי מאת David servan-schreiber שבו הוא מציג נתונים על הדרכים היעילות ביותר לטיפול בדיכאון.
למה אנחנו עושים תרופות יתר?
ישנם גורמים שונים מאחורי מרשם יתר של תרופות נוגדות דיכאון. קודם כל, אנשים מחפשים פתרונות מהירים וחזקים. שנית, מרשמים אלו נכתבים ברובם על ידי רופאים ראשוניים במרכזי בריאות, אשר המומים מהיעדר פסיכולוגים ופסיכיאטרים לטיפול במקרים אלו. יש חוסר ארגון וגמישות בהרבה מערכות בריאות ולכן ברוב המקרים לא רואים שיתוף פעולה בין פסיכולוגים לפסיכיאטרים ורופאים ראשוניים.
במציאות, ישנם טיפולים רבים זמינים להילחם בדיכאון, אך במאמר זה אנו מתמקדים בשניים בלבד: תרופות ופעילות גופנית.
האם הם ברי השוואה? האם אתה חושב שפעילות גופנית יכולה לפעול לא רק כמזור, אלא כתרופה לדיכאון?
פעילות גופנית יכולה להתמודד עם חלק מהשפעות הדיכאון, לאפשר לסובלים ממנו לשלוט במשקל, להגביר את החשק המיני, לשפר את השינה, להוריד לחץ דם, לחזק את המערכת החיסונית שלהם, למנוע מחלות לב ואפילו להגן מפני כמה סוגי סרטן.
אמנם אין עוררין על כך שבמקרים מסוימים טיפול תרופתי הוא הטיפול הטוב ביותר - כגון כאשר מטופל כמעט אינו מתפקד - אנו עשויים לשקול לשנות את הגישה שלנו לטיפול בדיכאון כך שטיפול תרופתי משמש רק במקרים חמורים כדי לעזור לחולים להתחיל מחדש את חייהם. מחקרים מראים שלמרות שתרופות מועילות בטווח הקצר והבינוני, בטווח הארוך נראה שיש לה יעילות זהה לטיפולים אחרים שאינם רפואיים.
בעוד שאדם מחליט איזה טיפול עליו לקחת, עליך להיות מודע לכך שפעילות גופנית יכולה להועיל מאוד עבור אלה עם דיכאון קל, דיסתימיה או הפרעות מצב רוח פחות חמורות אחרות (תסמונת קדם וסתית, דיכאון עונתי, עצב, חרדה, פחד, מתח).
פעילות גופנית כתרופה נוגדת דיכאון
דוגמה אחת לפעילות גופנית, ריצה, הוכחה כמפסיקה את זרימת הרעיונות הרעים. לאחר שלושים דקות של מאמץ מתמשך, אתה נכנס למצב שבו המחשבות שלך הן יצירתיות או חיוביות באופן ספונטני. אתה פחות מודע לעצמך ומאפשר לעצמך להיות מונחה על ידי קצב המאמץ. Mihaly csikszentmihalyi, חוקר "מצב הזרימה", טוען שמה שמחזיק רץ במצב זה הוא לקחת את המאמצים שלנו עד הקצה, אך לא רחוק יותר.
אין צורך להיות צעיר כדי לנצל את הפעילות הגופנית; אנשים מדוכאים בין 50 ל-67 שהולכים במשך שלושים דקות ביום מגלים שיש לזה השפעה טיפולית עליהם.
לפעילות גופנית יש השפעה על המוח בדומה לזו של סמים כמו אופיום, מורפיום והרואין. יש לו אותה השפעה של ייצור תחושות רווחה מיידיות, אך ללא תופעות הלוואי הלא נעימות של חומרים כאלה. כאשר המוח הרגשי מעורר, גם פעילות המערכת החיסונית מעוררת.
על מנת שלפעילות גופנית יהיו השפעות טיפוליות אלו יש צורך שהיא תהפוך לתרגול קבוע. אמנם אינך צריך בהכרח להתאמן שעות על גבי שעות, אך חשוב שהפעילות שתבחר תהיה כרוכה במאמץ מתמשך. התחילו לאט ותנו לגוף להדריך אותנו, תמיד לדחוף עד הקצה, אבל אף פעם לא מעבר. חשוב לבחור תרגיל שאתה נהנה ממנו, ופעילות גופנית בקבוצה או עם בן/בת זוג יכולה להיות אפקטיבית עוד יותר.
אז אם אתם עוברים רגע של עצב או דיכאון קל, השתדלו לא ללכת ישר לטיפול תרופתי, חפשו עזרה טיפולית ו...שימו את האדידס!
