תחת אותם שמיים חולמים את אותו החלום

פרויד טען כי, "כאשר אנו מקבלים החלטות קטנות, זה תמיד לטובתנו לנתח את היתרונות והחסרונות. עם זאת, בענייני חיים, כמו בחירת בן/בת זוג או מקצוע, ההחלטה חייבת להגיע מהמוח הלא מודע, מתוך נסתר. מקום בתוכנו. כשמדובר בהחלטות חשובות באמת בחיים, עלינו לתת לצרכים העמוקים של הטבע שלנו להנחות אותנו". מסיבה זו, מערכות יחסים מניחות שיש להם את אותו החלום ובו בזמן שומרות על האינדיבידואליות.

במהלך היום, אנו מקבלים אינטואיטיבית החלטות רבות, אנו בוחרים את הלבוש שאנו הולכים ללבוש, אנו בוחרים בדרך אחת ולא אחרת ללכת לעבודה, אנו אוכלים מאכל מסוים ולא אחר. אם כל ההחלטות הללו לא היו מתקבלות באופן אינטואיטיבי, החיים שלנו היו כאוטיים כי ייקח לנו הרבה מאוד זמן לעשות משהו, או אפילו אם לא נעשה את זה, אלא נתחיל לעשות את זה.

אבל מה קורה כשזה מגיע לבחירת בן זוג? זה יהיה מסובך לעשות רשימות ארוכות עם היתרונות והחסרונות של יציאה עם מישהו ועוד יותר מסובך להגיד ללב שלנו את מי אנחנו אוהבים ואת מי לא. ככזה, כשזה מגיע לבחירת האדם שאיתו אנו רוצים לצאת, האינטואיציה שלנו פועלת, כי זה עניין של לחיות חלום.

בחר מישהו שאתה רוצה לחלום איתו

למרות שקיים מיתוס שמושכים הפכים, מחקרים רבים הראו שאנו נוטים להתחתן או לצאת עם אנשים דומים מבחינת השכלה, מעמד חברתי, מוצא אתני ואפילו תכונות פיזיות. תופעה זו נקראת הזדווגות מגוונת. ההשפעות של סוג זה של הזדווגות אינן בדיוק חסרות משמעות, שכן היא תורמת במיוחד להמשך אי השוויון החברתי או התרבותי בכך שהיא יוצאת נגד ערבוב המעמדות.

בשנת 2009 פורסם מחקר שבוצע באירופה הלטינית בביולוגיה של הגנום, שבו הגיע למסקנה שאנשים נוטים להזדווג על פי קווי דמיון ב-DNA שלהם, במיוחד על פי קווי דמיון במוצא הגנטי. כלומר, אנחנו לא בוחרים את השותפים שלנו באקראי.

לאחרונה, עבודה שנעשתה באוניברסיטת קולורדו באירופה הגיעה למסקנה שאנשים נוטים לבחור בני זוג שיש להם DNA דומה לשלהם. לצורך המחקר, מדענים בחנו את הרצפים הגנטיים של 825 זוגות מאירופה והראו שיש דמיון גדול יותר בין ה-DNA של הזוגות מאשר בין הפרטים של כל זוג לבין שאר הפרטים המעורבים במחקר.

החוקרים השוו גם את גודל הדמיון בין רמות ההשכלה. במובן זה, הם הבחינו שההעדפה של חבר או חברה דומים מבחינה גנטית הייתה פחותה פי שלושה מההעדפה על סמך מחקרים.

חלום משותף וחלום משלו

להיות במערכת יחסים עם מישהו לא אומר שאין לנו חלומות משלנו; כלומר, תמיד חייב להיות חלק מהחיים שלנו בו אנו מפתחים את עצמנו כאנשים, בו אנו לומדים להיות עצמנו, תוך כדי שיתוף זה עם בן הזוג שלנו.

בסרט The Joy Luck Club (מבוסס על הרומן של איימי טאנג), מתוארים חייהן של קבוצת נשים סיניות שהיגרו לאירופה. הצעירים ביותר הם אירופאים, אבל עדיין יש להם את המשימה השורשית ביותר להתמסר לאחרים ולשותפים שלהם.

אחד מהם הולך לקולג' ואחד הבנים הפופולריים ביותר מתאהב בה כשהיא מראה את עצמה ככנה ואותנטית. זמן קצר לאחר מכן הם מתחתנים, אך היא מוותרת על כל תקוותיה ושאיפותיה ומתמסרת לו.

בסצנה אחת בסרט, היא שואלת אותו איפה הוא רוצה לאכול ארוחת ערב, בבית או בחוץ. הוא עונה איפה שהיא רוצה, אבל היא מתעקשת. הבעל דורש ממנה להחליט, שתביע את רצונותיה. אבל היא כבר לא מסוגלת לבחור כי היא קברה את חלומותיה כל כך עמוק שהיא שכחה איך לבחור. בסצנה הבאה אנו רואים את מסמכי הגירושין.

הסצנה הפשוטה הזו מלמדת אותנו שלהיות בזוגיות לעולם לא צריך להיות לוותר על החלומות שלנו, על היכולת שלנו לבחור ולהיות חופשיים בבחירות שלנו. יהיו חלומות משותפים, אבל חייבים להיות גם חלומות של כל אחד מהפרטים וזה מה שמעשיר כל אחד ואת הזוגיות.