שום דבר לא נגמר, הכל משתנה
היה זה המדען אנטואן לבואזיה שתיאר את החוק האוניברסלי הזה: "חומר לא נוצר ולא נהרס, רק משתנה". עם זאת, האם עקרון מפתח זה של כימיה נכון גם לגבי מה שאינו מהותי, כמו רגשות, רגשות ומחשבות?
השאלה הזו פוגעת בנו יותר מכל כאשר אנו עוברים מצב קשה כמו הפסד או פרידה.
"התחלה לעולם לא נעלמת, אפילו לא עם סוף."
-הארי מוליש-
למשל, כשקשר מגיע לסיומה ולא היינו מוכנים שזה יקרה. או כשמישהו שאנחנו אוהבים נפטר ואנחנו מרגישים צורך עז לראות אותו שוב. או כשמשהו בעל ערך עבורנו נעלם פתאום מהעולם שלנו...
האם באמת נוכל לומר שכאשר משהו מסתיים, הוא מסתיים לנצח? האם מוות או מרחק ארוך שמים קץ לדברים לתמיד?
הסופים שעוברים עלינו בחיים
ידוע שכל דבר שיש לו התחלה חייב להיות גם סוף. במציאות, נפרדנו לשלום במשך חלק גדול מחיינו. אנחנו מתחילים פרקים חדשים ולוקחים על עצמנו מצבים חדשים, מה שמוביל אותנו להשאיר אחרים קבורים בעבר.
כשאנחנו נולדים אנחנו נפרדים מהרחם החם והמנחם הזה. אנו נפרדים מהתקופה בחיינו בה איננו צריכים לעשות דבר כלל בכדי לספק את צרכינו הבסיסיים.
משם, אנחנו מתחילים במחזור בלתי פוסק של התחלות וסופים.
כשאנחנו הולכים לבית הספר, אנחנו נפרדים מהחיים האלה שבילינו בבית עם האמהות שלנו. אנחנו נפרדים מהילדות כדי לפרוח לגיל ההתבגרות. אנחנו נפרדים מגיל ההתבגרות כדי להפוך למבוגרים. בסופו של דבר, אנחנו מתחילים להכין את עצמנו להיפרד מהחיים.
אנו חיים בהמון "סופים" שמגיעים לאט אך בהתמדה, מסמנים את חיינו.
אנחנו מחליפים בית ספר ונפרדים מהקשרים שיצרנו ומהציפיות שריחפו במוחנו. אנחנו עוברים לשכונה חדשה ומגלים שהכל משתנה, וחיים אחד מסתיימים כשהאחרים מתחילים. אנחנו מוצאים את עצמנו בעבודה חדשה, או חיים במדינה אחרת, או שאנחנו פשוט רואים שכל אחד בעצמו חייב להסתיים.
אנחנו נחשפים לסופים לאורך כל חיינו, אבל אנחנו אפילו לא מודעים לזה.
סיומים שבאמת מטלטלים אותנו הם אלו שמעמידים אותנו פנים אל פנים מול הנצחי, האינסופי. אלו שגורמים לנו לחשוב על המושגים "לנצח" ו"לעולם לא עוד". הסתכלות ישר אל האין יכולה להיות חוויה מזעזעת ונוראה.
הסוף ללא סוף
אם יש לנו אדם אהוב שנפטר, או מישהו שפשוט נעלם מחיינו ללא הסבר, מה שגורם לנו לסבול הוא המודעות שלעולם לא נראה את האדם הזה שוב. אנחנו סובלים בידיעה שלעולם לא יהיה לנו את האדם הזה מולנו שוב, ושהקשר שחלקנו איתו לעולם לא ישוב להיות אותו הדבר.
אלה דברים שאנחנו יודעים, ולמרות שזה כך, אנחנו ממשיכים לחוות אהבה לאותו אדם, ולהרגיש שאנחנו צריכים לראות אותם שוב. זו דרמה: הקשר נשבר, אבל התחושה שהוא יצר לעולם לא מתפוגגת. למרות שהאדם הזה כבר לא נמצא שם פיזית, ההשפעה שהייתה לאדם הזה יכולה להישאר איתך לנצח.
כולנו מתנגדים לשחרר מישהו שאנחנו אוהבים. אנחנו לא יכולים לשכוח את זה סתם ככה. אנחנו לא יכולים שלא לפספס את הנוחות של השגרה של לראות או לשמוע את האדם הזה שגרם לנו להרגיש כל כך בטוחים, מאושרים ושלווים.
גם אם מערכת היחסים שלנו עם האדם שאיבדנו לא הייתה הטובה ביותר, הידיעה שהאדם נמצא שם נתנה לנו הרגשה שעדיין יש סדר ביקום. אבל כשהם עזבו אותנו, מסתתרת תהום אפלה שלתוכה אנחנו לא רוצים להביט.
כל מה שמתחיל מגיע לסופו. ובתמורה, כל מה שמסתיים מתחיל מחדש ברמה אחרת.
זה קורה בעולם הפיזיקה והכימיה, וגם בעולם האנושי. אף אחת מהמציאות העמוקה שבה חיינו לא הולכת להיעלם. אף אחת מהרגשות העמוקים שהרגשנו לא תיכבה לעולם.
לאחר אובדן, היעדרות וריקנות הן תחושות שקשה מאוד לעמוד בהן. עם זאת, עם הזמן, בחלל שפעם היה מלא באהבה, אבל אז התרוקן, יצמח לגן פורח של זיכרונות יפים שיהיו איתנו וינחמו אותנו תמיד.
תמיד נתגעגע לאותו אדם, אבל גם בגן הזה תצמח תחושת הכרת תודה שתעזור לנו להעריך עוד יותר את חיינו שלנו.
בדרך זו או אחרת, אלה שעזבו אותנו גם נשארים איתנו תמיד. גם כשאנחנו אפילו לא חושבים עליהם יותר, מה שהאובדן שלהם עורר בליבנו מאפשר לנו להיות מי שאנחנו. זה עזר לנו לצמוח, ועוזר להגדיר מי אנחנו.
כאב הופך ממושך ובלתי בר-קיימא רק אם איננו יכולים לקבל לחלוטין את הסיומות שלא הייתה לנו שליטה עליהם. באותה מידה, עלינו לקבל גם את ההתחלות שאינן יכולות להיות, ולא יהיו, חזרה על העבר.
