אסונות אישיים: המדריכים הטובים ביותר לרגשות שלנו
לפעמים אני מרגיש שאני הולך ליפול, כאילו אני מתמוטט. ואז אני חושב... אני יותר חזק מכל זה, עברתי דברים גרועים יותר בעבר. החברים שלי עוברים מצבים אישיים יותר גרועים ועדיין נשארים אופטימיים...אבל המציאות אומרת אחרת. אנחנו פרויקטים המודרכים על ידי רגשות. אז לפעמים אני מניח שאני מרגיש רע ושזה לא חייב להיות רציונלי. ואז אני בוכה, אני בוכה הרבה, לראות אם ניתן לרפא את הפצעים שלי בדמעות, או גלידה, או חיבוקים. ולמעשה, לפעמים אפשר לרפא אותם ככה.
אבל פעמים אחרות...אין מה להרגיע את אי הנוחות שאני מרגישה בפנים. ואני מתעקש בפני אהוביי שלא, זו לא אשמתם. ולא, אין מה שהם יכולים לעשות. הם פשוט יכולים להיות שם איתי... לפעמים זה אפילו יותר מועיל מאשר לעשות משהו בפועל. אני מרגיש מתוסכל, וכועס. כי כן, פסיכולוגים הם סוג של טופוגרף. אנו מתווים את הדרכים כדי שאנשים יוכלו להגיע לאושרם. זה לא אומר בהכרח שיש לנו את הדרך שלנו. כמו שנאמר, "אשתו של החייט היא הלבוש הגרוע ביותר".
האם אי פעם חשבת על זה?
מהן מטא-רגשות?
מטא-רגש הוא רגש העולה מתוך הכרה או הכרה של רגש אחר. למשל, כשאתה מרגיש אשם על כך שכעסת על חבר. האם באמת יש לך סיבה להרגיש כך? אם התשובה שלך היא לא, מזל טוב, אתה לא צריך להמשיך לקרוא אם אתה לא רוצה. אבל רובנו חושבים שכן. כי אחרת, לא היינו מרגישים כך. אם זה המקרה שלך, והיית רוצה לדעת מה לעשות בנידון, כאן נראה כיצד לזהות ולנהל סוג זה של רגש.
האמת היא שזה נורמלי שרגש אחד מביא לרגשות אחרים. הבעיה האמיתית טמונה בחוסר היכולת לזהות ולתעל את המטא-רגשות הללו כשהם מתחילים להפריע לחיים שלנו ולדרך ההתנהגות הרגילה שלנו. זה המקרה של אמהות ואבות רבים שחשים אשמה על כך שהם מרגישים מאושרים.
על מה אני מדבר? משפחות שנפגעו בטרגדיה נאלצו לשרוד במקום לחיות באמת. לכן, פנאי הוא הכרחי לחלוטין ולגמרי, על אחת כמה וכמה אם יש ילדים מעורבים. מה זה מייצר? זה גורם לכך שכאשר לתומכים העיקריים של המשפחה הזו יש מקום להתנתק (ללכת למשחק עם החברים שלהם, לשתות כוס קפה עם כמה עמיתים לעבודה...) או צורך (כגון מעיל חדש, או ללכת לסלון) הם מתעלמים מזה כי "יש סדרי עדיפויות אחרים". ובמקרה שהם מטפלים בזה, פעמים רבות הם בסופו של דבר מרגישים אשמה על שנהנו. אותו דבר קורה כשיש לך בן משפחה חולה.
קטסטרופה טבעית
עצם הלקח שהחוויה לא הייתה חיובית, הוא כשלעצמו חיובי. אני קורא לזה "אסונות טבע". זה כל אותם אירועי חיים שליליים וכואבים ביותר, אך בלתי נמנעים, שמשנים אותך בצורה כלשהי. הם משנים אותך, להפליא, לטובה. נכון שלפעמים נדמה שהחיים בוחנים אותך. בדרך כלל, אתה שואל את עצמך את הטיפוסי, "מה עשיתי שזה מגיע לי?".
החלק הגרוע ביותר הוא שלעתים קרובות אין תשובה לשאלה הזו. לא עשית שום דבר שמגיע לך, ולמרות זאת, בן משפחה חולה. או שאתה מפוטר מעבודתך או נקלעת לתאונת דרכים קשה. ולא, אתה לעולם לא שוב אותו הדבר, ואתה גם לא יודע איך להתקדם עם האני החדש שלך. אתה בתור עצמך, לא כאנשים סביבך, אלה ששמים לב שהשתנית ושמשהו כבוי. הכאב נשאר, אבל עכשיו כמשהו שהוא חלק ממך. קיבלת את זה ויודעת שזה לא הולך להיעלם. אבל, יחד עם זאת, אתה יכול לראות את הצד החיובי של זה ולהרגיש טוב בגלל זה.
הם אסונות טבע, כי אי אפשר למנוע אותם. הם הרסו את כל מה שידעת. ועכשיו הם בעבר, אבל עדיין יש זכר מאוד בולט לנזק שהם גרמו. לכולנו יש אסונות טבע משלנו. ואני רוצה לומר שאף אחד לא בטוח מפניהם, אבל אתה זה שמחליט מה לעשות כשאחד מכה.
בשנת 2011, מתוך 365 הימים בשנה, רק 6 דקות מתוך כל אותם ימים גרמו לפרצה בחייהם של הרבה מאוד אנשים ברחבי העולם. הצונאמי ביפן הותיר 15893 הרוגים, 172 פצועים ו-8405 נעדרים. שתי תגובות שונות מאוד יצאו מהאנשים שחיו את החוויה הזו. מצד אחד, אלה שעכשיו חוששים ויפחדו מהאוקיינוס עד סוף חייהם. מצד שני, יש מי שישלבו את האירוע הזה כחלק מהחוויות החיוניות שלהם.
השלמת מחזורים על מנת להתקדם
לעצור, לנשום ולחשוב... החיים מלאים במעגלים שכדאי להשלים ולסגור. לאף אחד אין חיים מושלמים. הכל מאבק, הכל עובר. למעשה, אנחנו צריכים את הזמנים הקשים האלה כדי להבין באמת כמה חשוב ליהנות מפסגת הגל כשאנחנו מוצאים את עצמנו בפסגה.
אז איך אתה יכול להשלים את המחזורים האלה? ובכן, התשובה לשאלה זו לוקחת אותי לספר שקראתי לפני זמן מה, ושלא היה דומה כלל למדריך העזרה העצמית הטיפוסית. הספר היה מלא עצות כיצד להיפרד מאנשים שהיו מודעים לכך שהם חולים במחלה סופנית. ובכן, אפשר לסכם את זה לארבעה משפטים: אני מצטער, אני נותן לך, אני אוהב אותך, ותודה.
שחרר את הרגשות שלך
ובכן, עכשיו אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה לעשות עם המידע הזה אם אינכם עוברים את השלב הסופני של מחלה. אתה יכול לומר את ארבעת הביטויים האלה לאדם או לסיטואציה שלא מאפשרים לך להתקדם. זאת אומרת, הכירו בטעויות שלכם ושל אחרים, אבל הכירו גם בטוב ששניכם עשיתם. הכירו את ההערכה שיש לכם לאותו אדם וחייכו אל מול השלב הזה בחייכם. תודו על שחייתם את החוויה.
הסליחה אינה פוטרת אותך ממעשיך, אך בה בעת היא מאפשרת לך להרפות מהדברים שהייתם מעוגנים אליהם. הוא מציע לך את האפשרות לראות את עצמך ואחרים כישויות מורכבות ומועשרות הרבה יותר. זה כבר לא משפיע עליך, אתה יכול להתקדם. הספר מדבר על אישה שסלחה לאביה, שהתעלל בה, על ערש דווי.
כולנו בני אדם. אנחנו עושים טעויות. לסלוח לחיים ולעצמך על אותם רגעים והחלטות שאינך גאה בהם ולשלב אותם כחלק מהעבר שלך, מבלי להרגיש אי נוחות בגלל זה, זה אחד האתגרים הכי יפים שיש. האנשים האלה הם שיגרמו לקטסטרופה טבעית להפוך לנקודה חזקה בחייהם ובאישיותם. והם יחזרו. הם יחזרו ויסתכלו לים ישר בעיניים ויגידו "אני עדיין כאן".
אף אחד מאיתנו לא יכול לבחור את הקטסטרופה הטבעית שלנו, אבל אנחנו יכולים לבחור אם לברוח או לצאת מהם חזקים יותר. שלי התחיל לפני זמן מה, ולא הייתי משנה שום דבר ממה שקרה מאז שהוביל אותי למקום שבו אני נמצא עכשיו.
