הכרת תודה וכוחה נגד עצב עמוק
הכרת תודה היא סגולה שנשכחה על ידי רבים. השכחה הזו גוברת ככל שהחברה דוחפת אותנו להיות אנוכיים יותר, לקחת הכל כמובן מאליו ולא להעריך את מה שיש לנו. ככל שנהיה אנוכיים יותר, כך אנו פחות מסוגלים לתפוס את העולם החיצוני. אנו הופכים פחות מסוגלים להבחין בפשטות וביופי השולטים בעולם.
כאשר אנו ממקדים רק את מבטנו פנימה, אנו מאבדים את שלמות נקודת המבט שלנו על החיים. אנו מתעלמים מהניואנסים של קיומנו. לעתים קרובות אנו אפילו שוכחים את מצבנו האנושי. אנחנו הולכים לאיבוד באותו ריקוד משעמם של השגרה, ב"צעדים הקונקרטיים לקראת חיים בוגרים נורמליים", בחיים לעבודה... ושוכחים שאנחנו קיימים בעולם הזה.
הגרסה העדכנית ביותר של טייס אוטומטי מבוסס תרגול משוכלל שולטת בחיינו ומנחה את צעדינו. אנו נעשים עיוורים ובורים ליופי חיצוני. החלטנו לפני זמן מה שזה לא שווה את הזמן שלנו, אפילו בלי שהבנו שקיבלנו את ההחלטה הזו. "אין לנו זמן." תמיד יש איפה להיות ומה לעשות. יש לי רק את המשאבים למהר לתוך המבוך הזה שהחברה בנתה עבורי.
הכרת תודה מעשירה את משמעות הקיום שלנו
אנו נוטים לשכוח מהטבע ומהשיעורים שהוא מציע לנו. לפיכך, אנו קיימים רק כדי לנקוט בסדרה של צעדים שהוקמו בעבר ומאורגנים בצורה מושלמת. יש אנשים שנכנסים לספירלה הזו ואפילו לא שמים לב לזה. כאילו הם לחצו על כפתור וכיבו את כל מה שחיבר אותם לחיים (על כל ההרחבה והעומק שלו).
פעמים רבות עצב עמוק קשור לאותו חוסר הכרת תודה כלפי המתנות הקטנות שהחיים מציעים לנו. זה קשור לפרספקטיבה שהתהפכה, מבפנים החוצה. מבט שלא חושב על שום דבר מעבר לעצמו. לכן, הכאב שנגרם יהיה עז מאוד, מכיוון שאיננו יכולים להשתמש בעולם החיצוני כדי לסייע בהישרדותנו.
לקחת משהו כמובן מאליו, בהנחה שהאנשים סביבנו יישארו בלי קשר להתנהגות שלנו... להניח שהדברים שההורים שלנו עושים עבורנו זה משהו ש"ההורים צריכים לעשות" ולא להעריך את זה... להיכנס לסוג הזה של פרספקטיבה מחזקת את ראיית המנהרה שלנו.
חוסר הכרת הטוב מנפיל את החושים שלנו ומגביר את חוסר שביעות הרצון שלנו
כשנבין שנכנסנו לספירלת הכפירה הזו (שכל כך קל להיכנס אליה וכל כך נפוצה בחברה הנוכחית שלנו), יהיה לנו מושג טוב יותר לגבי כוחה ההרסני. זה כאילו אנחנו עומדים על הוריקן שהורס את כל מה שהוא נוגע בו. חוסר תודה הופכת אותנו לאנשים אנוכיים וחסרי רגישות כלפי טוב ליבם של אחרים.
החושים שלנו מתנוונים כאשר אנו לוקחים את הדברים בחיינו כמובן מאליו מבלי להעריך או להיות אסירי תודה עליהם. אנחנו נוטים להתמקד יותר במה שאין לנו, במקום להעריך את מה שיש לנו. אנחנו מאמינים רק במה שהחיים "צריכים" לתת לנו. לפיכך, כאשר אנו מאכילים ומזינים את המחשבות הללו, נגביר את תחושת חוסר הסיפוק שאנו חשים כלפי חיינו.
העצב יהפוך קל יותר לשאת ואף ייעלם כאשר נבצע תרגיל פשוט. זה מורכב מהכרת תודה על הדברים שיש לנו ועל הדברים שאנו חושבים שהם שלנו מתוך זכות טהורה. הכרת תודה על מחוות אדיבות מהאנשים סביבנו והתמקדות במסרים שהטבע מציע לנו הן שתי דוגמאות טובות.
העצב ייעלם כאשר אנו מעריכים את מה שהחיים נותנים לנו
אל תתנו ליום אחד לעבור מבלי לראות מה יש סביבכם. אנחנו מדברים על הפשטות שמזינה את חיי היום-יום שלנו בצורה חמקנית ושקטה. דברים שמעלים לנו חיוך על הפנים. חיוך של סקרנות או חיוך שמעורר טיפשות, אבל בכל זאת חיוך.
מהחום שנכנס ישירות ללב שלנו כשהכלב שלנו שמח לראות אותנו... ועד ההפתעה או היראה הנגרמת מצמיחת זרע ששתלנו בעציץ. הכרת תודה מצילה את חיינו. זה גורם לנו לרגישות והופך אותנו לחברים נפלאים לחיים. בני לוויה שמראים לנו את היופי והחסד של העולם שסביבנו. אם אתה מאמץ את החיים בדיוק כפי שהם, אתה מאמץ את הכרת תודה. והכרת תודה תקל ותפייס גם את הנפש המיוסרת ביותר.
