למה אנחנו רומנטיים? למה אנחנו כל כך מוקסמים מאהבה?

האם אנחנו רומנטיים מטבענו? מה מוביל אותנו לאהוב כל כך קשה לפעמים שזה כמעט נראה כאילו זה יכול לפגוע בנו? מדוע אנשים חשובים כמו לאונרד כהן אומרים בסופו של דבר דברים כמו "לאהבה אין תרופה, אבל היא התרופה היחידה לכל חולה"?

האמת, אהבה יכולה להיות קלה לתיאור. אבל זה גם מאוד מורכב כשאנחנו מחכים לזה, חיים אותו או שמים אותו בצד. למרות זאת, ישנם חוקרים שניסו למצוא לכך הסברים קוגניטיביים ואף היסטוריים. אחת מהן היא הלן פישר. היא אנתרופולוגית וביולוגית שמנסה למצוא תשובה לחידה הזו כבר למעלה מ-30 שנה.

החקירה של פישר כדי להבין למה אנחנו רומנטיים

הלן פישר, בתור החוקרת והביולוגית שהיא, מיקדה את חקירתה באיתור התהליכים הנפשיים המתרחשים כאשר מתמודדים עם תגובות של אהבה ורומנטיקה, בין היתר. לדיון זה, אנו מגדירים את הרומנטיקה כקבוצת הרגשות והרגשות הקשורים בהתאהבות.

פישר השתמש במספר נושאים שהתוודו שהם מאוהבים בטירוף. נבדקים אלה הוכנסו לסורקים כדי לגלות אילו אזורים במוח מופעלים בזמן שהם חשבו על יקיריהם.

הבדיקות של פישר כללו חקר זרימות הדם המוחיות בזמן שהאדם המאוהב הסתכל בתמונה של האחר המשמעותי שלו. לאחר מכן הם הסתכלו על מספר והפחיתו ממנו את המספר שבע מספר פעמים בזמן שהם הסתכלו על צילום ניטרלי של פרט בעל משמעות קטנה. בדיקות אלו בוצעו מספר פעמים על מנת להבטיח את עקביות התוצאות.

למה אנחנו רומנטיים, לפי הלן פישר?

התגובות כלפי אהבה היו מגוונות מאוד ובאזורים שונים במוח. עם זאת, היה אזור מוחי מסוים שהיה פעיל במיוחד. זה נקרא גרעין הקאודאט. זהו חלק פרימיטיבי במוח שכבר היה קיים אצל זוחלים. הוא התפתח עוד לפני שיונקים הופיעו לפני מיליוני שנים.

פישר גם הסיק שמערכת התגמולים של המוח חיונית. כאשר אנו מסתכלים על תמונה של האדם שאנו אוהבים, אנו משחררים דופמין. דופמין הוא הנוירוטרנסמיטר שהגרעין הקאודטי מפריד כשהוא מופעל, ויוצר מוטיבציה וסיפוק. נוסף על כך, מערכת התגמולים מפעילה גם אזורים אחרים במוח, כמו במקרה של המחיצה או ה-VTA, אזור הטגמנטלי הגחון. שניהם קשורים לתחושות של אופוריה.

להרות אהבה רומנטית

אז ברור שאנחנו רומנטיים כי אנחנו מתאהבים. זה גם נראה הגיוני לחשוב שאנחנו מתאהבים כי זה גורם לנו להרגיש טוב. משהו שהוא מוצדק לחלוטין, שכן מערכת התגמולים והמוטיבציה ממלאת תפקיד מהותי בתהליכים אלו.

לפי פישר, התאהבות היא דחף יותר מאשר רגש או תחושת אהבה. הסיבה לכך היא שנדרש מאמץ רב כדי לשלוט בו, וקשה מאוד להעלים אותו. אנחנו תמיד יכולים להיות רומנטיים מכיוון שאנחנו נחשפים להתאהבות. עם זאת, רגשות יכולים להיות זמניים יותר.

פישר גם הגיע למסקנה שאהבה רומנטית מתרכזת במלואה בסיפוק שמציעה מערכת התגמולים. בינתיים, רגשות מתחברים לאובייקטים אחרים, כמו פחד למשל.

כמו כן, נקבע על ידי חוקר זה שרגשות בסיסיים קשורים למספר הבעות פנים ספציפיות. בעוד שאהבה רומנטית נמשכת, אין אסוציאציה כזו, מכיוון שהבעות הפנים כה מגוונות.

לסיכום, הגיע למסקנה שאהבה רומנטית היא הכרח. אנחנו מרגישים את הדחף לאהוב ולהיות נאהב, כי זה משמח אותנו ואנחנו מוצאים את עצמנו מרגישים טוב יותר, מסופקים יותר ומלאי מוטיבציה.

אנחנו רומנטיים

עבור הלן פישר, אהבה רומנטית התפתחה בתוך המוח האנושי. כיום, הוא יוצק את המוטיבציה שלו כלפי אדם ספציפי. היא גם אומרת שיש לזה קשר מהותי וקרוב עם דחפים מיניים. כמו כן, להיקשרות או לצורך ליצור קשרים משמעותיים עם אחרים.