אני לא רוצה להיות סופר אישה יותר
התקדמנו רבות במאבקן של נשים לשוויון עם גברים, הן בחברה והן ברמה האישית. עם זאת, עדיין יש אי-שוויון רב בין גברים לנשים. כל אישה חייבת לקבוע לעצמה את סוג החיים שהיא תרצה לנהל.
פעמים רבות, אי השוויון הזה מוסווה: אנחנו אפילו לא שמים לב בגלל העובדה שהם משולבים בצורה מושלמת בתרבות שלנו, ואחרים אפילו מקודמים על ידי נשים, שלמרות ההתקדמות שעשינו בתחומים רבים, עדיין אינן. מסוגלים להעריך את עצמם בהתאם למשקל שהם נושאים בחברה.
בכל יום יש פחות פערים ונשים נחשבות, עכשיו יותר מתמיד, שוות בכל הרמות.עם זאת, יש עדיין כמה בעיות תלויות ועומדות. למשל, נשים רבות מרגישות שעלינו לתת את כל עצמנו: עלינו להפוך לאשת-על, לאלים למחצה.
הבית שלנו צריך להיות במצב מושלם, עלינו לגדל את ילדינו בצורה מושלמת (מושלם עבורנו, מושלם עבור בן הזוג, מושלם עבור חמותנו, מושלם עבור המעגלים החברתיים שלנו...), עלינו להישאר יפים, מטופח ובסגנון. כמובן, אנחנו צריכים להיות עובדים קשה, בכל דרך אחרת, והיינו אישה שמור. אנחנו מאמינים שאם לא נעבוד נהיה נתונות לאי-אמון מצד נשים אחרות שמתקשות להבין מדוע בחרנו בדרך חיים שונה משלהן, מבלי שאף אחד יכריח אותנו להיכנס אליה.
יתרה מכך, אם לא נמלא את כל 'ההתחייבויות' שלנו, נרגיש בקרוב את הלחץ העדין בצורה של שאלות שהן לכאורה תמימות, אך מסתירות ביקורת. אבל, "אתה לא עובד?" "עוד לא פרסמת את התזה שלך?" "אתה מתכוון להשאיר את הילד שלך במעון כשהוא עדיין כל כך קטן?" "אתה לא מתלבש כמו פעם, נכון?"
אני לא רוצה להיות אשת על יותר
לא. ואני אומר את זה בקול. אולי עבר זמן מאז שנפלנו בפח הזה שהוטבע לנשים משחר הימים. יכול להיות שאני מרגיש מחויב לסחוב את כל העומס, לדאוג לצרכים של אחרים לפני שלי ולהתחייב או להכניס את עצמי למצבים שלא עניינו אותי אז, אבל הסכמתי להם בכל מקרה רק כדי להרוויח אישור של אחרים.
אני כבר לא הולך לשחק במשחק הזה. לפני נשים, אנחנו אנשים, וכמו לכל בני האדם, בין אם גבר או אישה, יש לנו זכויות אישיות וגם מגבלות.
אי אפשר לבצע את כל מה שאנחנו צריכים כביכול לעשות, והרבה פחות לעשות את זה בצורה מושלמת.
כולנו, נשים וגברים כאחד, יצורים ניתנים לטעות. אנחנו נעשה כמה דברים טוב או טוב מאוד, ואחרים נעשה רע מאוד. המפתח הוא לא לתת לעצמנו להילחץ מהרעיונות של החברה או מהחובות שהעולם רוצה שנקבל על עצמנו. ובוודאי שלא נרצה להמעיט בערכו על כך שלא הגענו לשלמות, כי אז תמיד נרגיש נחותים.
עד כמה זה באמת חשוב לעולם, לחיים או ליקום שיום אחד תצא מבלי להסתרק כרגיל? מה יקרה אם נפסיק לעבוד או ללמוד לזמן מה כי היינו מעדיפים לבלות עם הילדים שלנו? או, מה אם נעדיף לעבוד ונבחר באופציה של מעון?
למה העולם רוצה להתערב כל כך במה שנשים עושות?
מפתחות להפסיק להיות סופר-וומן
הראשון, והחשוב ביותר, הוא לעקוב מקרוב אחר ההערכה העצמית שלנו. לנשים יש בדרך כלל הערכה עצמית נמוכה יותר מגברים בשל הרעיונות שהוטמעו בנו לגבי התפקיד שעלינו למלא בחברה.
הרבה פעמים, התפקיד הזה מתנגש עם מה שאנחנו הנשים באמת רוצות לעשות בחיינו וזה ממלא אותנו בתסכול וחרדה.
לאישה יש את התפיסה שהיא אף פעם לא יכולה להצליח, שהיא צריכה להיות טובה יותר: עובדת טובה יותר, אמא טובה יותר, מאהב טוב יותר... כאילו התפיסה הזו שנדרשת מאיתנו מבחוץ היא בלתי ניתנת להשגה, אנחנו תמיד מרגישים כמו כישלונות וזה נותן בעיטה טובה להערכה העצמית שלנו. תחשוב על זה, בכל פעם שאתה לא מרגיש גאה במה שעשית, אתה לוקח קצת כוח מההערכה העצמית שלך.
המפתח הבא הוא, לא לעשות משהו שאנחנו לא רוצים לעשות רק בגלל שאנחנו מרגישים צורך באישור. אנחנו כבר לא צריכים לחפש את הקבלה הזו מכיוון שהיא לא אמיתית: תמיד יהיה משהו שהם יבקרו אותנו לגביו, אם לא בפנינו מאשר מאחורי הגב שלנו, אבל לעולם לא נוכל לשמח את כל העולם.
נכון שיש לנו חובות עם כולם, אבל אלה צריכים להיבחר על ידינו בביטחון, ולא להטיל עלינו על ידי התרבות שלנו.
לבסוף, השאר את האשמה מאחור. כנשים, אנחנו מרגישות אשמה כמעט על הכל: על שחזרנו לעבודה כל כך מהר, על כך שנשארנו בבית, על כך שלא אכלנו ארוחת ערב, על כך שלא בילינו מספיק זמן עם החברים שלנו, על כך שהצלחנו יותר מהגבר לצדנו.
מספיק! אשמה אינה משרתת שום מטרה והיא תוצר של אמונה שאנו עושים משהו לא בסדר. תשכחו מהרעיון הזה כי הוא לא נכון. אתה נותן את המיטב שלך וחי את החיים כמו שאתה, ורק אתה, רוצה לחיות. אף אחד לא צריך להרגיש אשם על זה שדאג לעצמו מעל השאר.
לסיכום, אני יכול רק לברך אתכן הנשים, על כל מה שהשגתם ונשאר לכם לעשות. יתרה מכך, אני רוצה לחלק את המחמאות שלי לכל אותן נשים שכבר לא יאפשרו לעצמן להינשא למה שהעולם מצפה מאיתנו: הן יבטיחו שמצבנו ישתנה ושהנשים של הדורות הבאים לא ייקחו על עצמן התחייבויות רוב החברה רוצה לשים עלינו.
