החומר החזק ביותר שקיים הוא הנשמה הגמישה

החומר החזק ביותר שקיים אינו פלדה או יהלומים, זו הנשמה הגמישה והלב שהשתמשו בחוט זהב כדי לאטום את הפצעים שנגרמו ממצוקה. הקונספט הזה הוא בשום אופן לא המרכיב המושלם לאושר, אבל התקווה היא שמזמינה אותנו להמשיך להתקדם.

ניכר כי אנו חיים בתקופה של חוסן, הנסיבות מאלצות אותנו להיכנס אליה. אם כי, משהו שכולנו מכירים בו הוא שחוסן לא תמיד מושג באותה יעילות. לא כל אחד יכול להתגבר על מתח או קשיים אישיים באותו אופן. כל אחד מאיתנו גורר אחריו את המשקולות הפרטיות שלו, את אוקיינוס העוול שלנו, את ים ההשפלה שלנו, ולא תמיד אנחנו יודעים איך לצאת מהם או להשאיר אותם מאחור.

אנחנו חיים בחברה שרגילה לתת תוויות: אתה אינטליגנטי, אתה מגושם, אתה מניאק, אתה כישלון, האחד חלש והשני חזק.

האובססיה לקחת כל מאפיין לקיצוני ולתייג אותו לצמיתות, פעמים רבות תכניס אותנו לחוסר תקווה מוחלט, שבו נפסיק להאמין בפוטנציאל שלנו, ונבודד את עצמנו בפינות הפרטיות שלנו, בסבלנו, בדמעות ובדיכאון. לפעמים, לא מספיק שיגידו שאנחנו יכולים להיות עמידים, כי קשה מאוד לחוסן לנבוע מהיותנו לבד.

אנחנו זקוקים גם לאמון של מישהו, לתחושת הסביבה האמפתית ולמישהו שיאפשר לנו לפרוח שוב כדי שנהיה חזקים יותר, חופשיים יותר, יפים יותר, ראויים יותר...

למה חלקנו עמידים יותר מאחרים

המפתח לחלק מאיתנו להיות גמישים יותר מאחרים טמון ביכולת של המוח שלנו להתמודד עם מצבי לחץ. יש, אם כן, גורם ביולוגי שמדעי המוח התחילו ללמוד. ואכן, באמצעות מאמרים בפרסומים כמו "טבע" נוכל להבין קצת יותר על התהליך המרתק אך המורכב שלו שמעצב מוח גמיש.

להלן המרכיבים העקרוניים שקובעים אם יש לנו יותר או פחות גמישות:

• חינוך. תשומת הלב המאופיינת בחיבה מתמדת וחינוך המבוסס על מחויבות לספק טיפול והכוונה, היא אופטימלית למערכת העצבים המרכזית של הילד להגיע לבגרות. עם זאת, גדילה בסביבה טראומטית או כזו שבה אין חיבה, מקדמת תגובות פיזיולוגיות וביוכימיות שגורמות לנו להיות פחות עמידים כאשר אנו מתמודדים עם מצבי לחץ.
• הגורם הגנטי הוא גם מפתח במקרים רבים. פחד או חוסר היכולת להתגבר על מצוקה משאירים צלקות רגשיות, כזו שמוטבעת על הגנים שלנו ואולי עוברת לדורות הבאים.
• הנוירוטרנסמיטורים שלנו. היבט נוסף שנצפה הוא שלאנשים עם קשיים גדולים בניהול מתח או התמודדות עם טראומה, יש פעילות נמוכה מאוד במעבירים העצביים שלהם כמו אנדורפינים או אוקסיטוצין. האינטראקציה המוגבלת שלהם עם המערכת הלימבית או קליפת המוח הקדם-מצחית מצללת אנשים אלה למצב של חוסר הגנה מתמשך, לכאוס רגשי ולסיכון גבוה יותר לחרדה או דיכאון.

ככל שאנו יכולים לראות, שלושת הגורמים הללו יכולים להפוך אותנו לפגיעים יותר. אנו תופסים את עצמנו כחלשים, ואת העולם כמקום מסוכן. עם זאת, עלינו להימנע מאמץ אמונה זו. הפוטנציאל שלנו נמצא ממש שם, ממש כמו ספינה שמחכה לשליפה מהמעמקים הכי עמוקים, כמו ציפור שהולכת על שני רגלים כי היא שכחה שיש לה כנפיים לעוף.

הנשמה העמידה יודעת שלא כדאי להילחם נגד העולם

רבים מאיתנו מבלים את חיינו בכעס על העולם. אנו חשים טינה כלפי המשפחה שלנו בגלל אותה ילדות מלאה בהיעדרויות, וריקנות החסרונות. אנחנו מתעבים את מי שפגע בנו, שנטש אותנו, שאמר לנו " אני לא אוהב אותך יותר", או שאמר " אני אוהב אותך", אבל אנחנו יודעים שזה היה שקר. אנו שונאים את המציאות המורכבת הזו, תחרותית ולעיתים, במקרים קיצוניים, אנו אפילו מתעבים את החיים עצמם.

אנחנו ממקדים את הראייה והאנרגיה שלנו במה שהוא חיצוני, כמו מישהו שפוגע בשק חבטות שוב ושוב עד שהם מותשים, שחוקים, בלי כוחות. בין אם נאמין בכך ובין אם לא, חוסן אינו שריון זהב שאנו יכולים להשתמש בו כדי להיות אמיצים יותר ולהעלים את כל השדים החיצוניים האלה. כי זה לא מועיל ללבוש שריון בלתי ניתן לערעור אם לא נטפל קודם באדם הפצוע שבתוכו.

השריון החזק ביותר הוא הלב והמוח שלנו שאנו מכסים בחוסן, קבלה עצמית, הערכה עצמית ותקווה מחודשת. למעשה, גם אם אנחנו לא רוצים להודות בזה, יש קרבות שעדיף להפסיד, כי השארת העבר במגירה שבה אנחנו שומרים את לוחות השנה הישנים תאפשר לנו לחיות בהווה, ולאפשר לחלומות נובט בסדקים של הפצעים שלנו.

לאט לאט, מיום ליום, החלומות האלה יגדלו עם פרויקטים חדשים, אנשים חדשים ורוחות של שינוי, ויחד עם זה יהיו חיוכים חדשים, והעשבים הרעים של העבר ייגררו החוצה ויזרקו. לבסוף יגיע הרגע שבו נוכל לעשות את זה, שבו נחשוב על העבר בלי פחד ובלי הכעס שמגיע עם הנוסטלגיה. השלום יישב עלינו כי סוף סוף אפשרנו את מה שמגיע לנו כל כך: להיות מאושרים.