אל תפנימו עלבונות, חייכו ותתקדם
אנחנו מורכבים ממה שאחרים נותנים לנו, ממה שאנחנו נותנים בפנים ושומרים בפנים. יחד עם זאת, אנשים אחרים לא כל הזמן חושבים על מי אנחנו ואיך אנחנו מרגישים. כל אחד עסוק במאבק שלו, שלפעמים שונה משלנו. לכן עלינו לתת לעצמנו את ההזדמנות לחיות ביתר קלות ותשוקה בהווה. אל תפנימו את העלבונות שאחרים אומרים לכם; לחייך ולהתקדם. קח נשימה ולמד אותם לקח.
לא להפנים זה לדעת איך לחיות
העולם מלא בקרבות ועלינו להיות אינטליגנטיים בבחירת מי מהם שלנו ואיזה שייך למישהו אחר. רק על ידי שמירה על ניקיון רוחך תוכל לעזור לכל אחד אחר בכל דרך שהיא.
"תהיה אדיב, כי כל מי שאתה פוגש נלחם בקרב קשה."
אפלטון-
אם לוקחים כל עבירה ברצינות, היינו הרבה יותר שבורים מאשר שלמים. יש אנשים שלעולם לא ירגישו אמפתיה כלפי המצב שלנו או המאבק שלנו. אז אנחנו נשארים עם דרך מבטיחה קדימה: היכולת לבחור את בני בריתנו הרוחניים מהר יותר, ללא טינה, ולהפיק את המרב מחברתם.
אם אתה לא מפנים עלבונות, זה לא אומר שאתה עיוור אליהם. הדברים שפוגעים בנו הם אוטומטיים; אנחנו לא נותנים לכאב רגשי רשות לפגוע בנו או לא. כמו איך אנחנו לא יכולים להימנע מכך שכאשר אנו נוגעים בצלחת בוערת ביד, אנו מסירים אותה באופן רפלקסיבי מהכאב הפיזי.
אבל אם אנו מסוגלים להרחיק באופן רפלקסיבי את ידינו כאשר אנו נמצאים בסיכון להישרף, מדוע מוחנו לפעמים נכנע בלהבות או טינה ופוגענות? למה שלא נקבל את זה שהרגשת פגיעה ופגיעה היא נורמלית, ובמקום זאת נשארים במקום מסוכן?
תפסיק להיות רגיש כדי שתוכל להיות אינטליגנט
אי הפנמת עלבונות לא תהפוך אותך לאדם חסר רגישות, קר או אכזרי. זה פשוט אומר לא לתת להם את העונג לפגוע בך, ולאפשר לעצמך לשכוח משהו שהיה סתם מטרד.
אם לא תפנימו עלבונות, תהיו חיוביים יותר ותמנעו מצבים לא נעימים עתידיים, ותתנו לנשמתכם את הכוח והנחישות לעמוד בפניהם.
"בחר את הקרבות שלך בקפידה, לפעמים להיות שלווה חשוב יותר מאשר להיות צודק."
לפעמים, זה נראה בלתי אפשרי. דרמטיזציה היא חלק מהחיים שלנו, כי רוב האנשים סביבנו עושים זאת. נראה שהסיפורים הגדולים ביותר מלאים בעצב, ושאנשים שמתייגים אותנו לפעמים כמוצלחים נמצאים תמיד במתח ותוקפים אחרים. נראה שאם לא נתמודד עם זה, זה סימן לחולשה, כשבמציאות זה סימן לבגרות רגשית.
הבדילו בין אלה שרוצים לעזור לך לבין אלה שרוצים לפגוע בך
מלכודות נפשיות שאנו מטילים לעצמנו לפעמים הן הרבה יותר אכזריות ומזיקות מכל העבירות, התוקפנות וההשפלות שאחרים עושים לנו.
הפכנו נשק מיוחד למנציח של חרדה ובלבול: לפעמים אנו משתמשים בשפה מילולית, במילים, בדיאלוג פנימי הרסני, כדרך לפשט את התקשורת שלנו עם אחרים.
הדברים שאחרים אמרו מתמשכים לאין ערוך מאשר משך הזמן שהאנשים עצמם היו באמת בחיינו. פטפוט פנימי כזה מרחיק אותנו מלהיות אובייקטיביים כלפי המציאות.
לדוגמה, לעתים קרובות אנו בטוחים ש"הם שפטו אותי כל כך הרבה פעמים", "הם הסתכלו עליי בצורה מוזרה", "הם תמיד מתקנים אותי בעבודה", מבלי להבין עד כמה ההצהרות הללו מדויקות.
מבין כל האנשים שגרמו לנו נזק, כמה מהם באמת עשו זאת בכוונה? האם זה אומר לך משהו היום? האם הם באמת מנעו ממך להגשים את החלומות שלך?
אם תגיבו לשאלות הללו, תבינו שרוב הזמן הפנמתם את העבירה כל כך הרבה (שאולי עודדה מהאגו המוגזם שלכם), שהכפלתם באלף את הנזק שהם גרמו לכם.
עצור ותחשוב על מה יום אחד גרם לך כל כך הרבה בוז. הסיק מסקנות כלליות, נתח מה אתה ואחרים עשיתם לא בסדר בכל אותן הזדמנויות, ומה המשותף לכל האנשים האלה שגרם להם לפגוע בך כל כך.
לפעמים, ניתוח זה שופך אור על סביבות שכדאי להימנע מהן. בפעמים אחרות, זה שופך אור על מה אתה צריך לשפר בעצמך, כך שזה אתה, ולא השליליות סביבך, שחיה בתוכך. אתה לא יכול לתרום שום דבר חדש או טוב אם כל מה שיש לך בפנים הוא ישן וממורמר.
