הנוירואנטומיה של הרגשות: המערכת הלימבית
על מנת לתאר את הנוירואנטומיה של הרגשות, פול ברוקה תיאר לראשונה את המערכת הלימבית בשנת 1878. רק מאוחר יותר, בשנות ה-30, ג'יימס פאפז כינה אותה סוף סוף המערכת הלימבית, והציע שהיא השתתפה במעגל העצבי של ביטוי רגשי (קולב ווישסו, 2003).
המערכת הלימבית מתאימה למושג פונקציונלי הכולל מספר מבנים ורשתות עצביות, אשר ממלאים תפקיד בולט בהיבטים רגשיים. ומכיוון שזה כרוך בביטויים רגשיים, זה קשור גם למוטיבציה. באופן קונקרטי יותר, זה קשור לפעולה, למידה ומוטיבציה מכוונת זיכרון. למעשה, קל יותר לזכור או ללמוד משהו בעל ערך רגשי גבוה (Cardinali, 2005).
הנוירואנטומיה של הרגשות: מעבר למבני מוח
מספר מחברים מציעים שתגובות רגשיות אינן מערבות רק את מערכת העצבים. למעשה, מומחים מאמינים שמערכות אחרות, כמו מערכת החיסון והאנדוקרינית, משתתפות בתהליך זה. לדוגמה, Damasio (2008) הציג את השערת הסמן הסומטי, הקובעת שמה שהופך חוויה לבעלת ערך היא לא רק הערכה קוגניטיבית אלא גם מצב סומטי מסוים.
מצב סומטי הוא תוצאה של הפעלה של מעגלים נוירו-הומורליים תת-קורטיקליים מורכבים שנותנים ערך רגשי ורלוונטיות למחשבה מסוימת.
המערכת הלימבית ומערכות פיקוד נוספות
כמה מחקרים חשובים הגדירו מערכות ספציפיות יותר מהמערכת הלימבית. לדוגמה, במחקריו על מדעי המוח האפקטיביים, ג'אק פנקספ (2001) המשיג מערכות המבוססות על רגשות ראשוניים: עצב, פחד וזעם, בין היתר. העיקריים שבהם הם:
מערכת חיפוש/ציפיות
מערכת זו מניעה את המרדף אחר הנאה; זה מפעיל את העניין של אדם בעולם. המעגלים האלה פועלים על דופמין. יתר על כן, כמה מדעני מוח מאמינים שזה דומה לחשק המיני ולתאווה הפרוידיאנית (Bleichmar, 2001; Solms and Turnbull, 2005).
מערכת הציפיות היא חלק מהמערכת המזולימבית/מזוקורטיקלית, הפועלות בו זמנית ומשפיעות זו על זו, ויוצרות את מה שנקרא האמיגדלה המורחבת (Cardinali, 2005).
גירויים טבעיים מהנים (כגון מזון או מין) ותרופות ממכרות מעודדים שחרור דופמין, המתרחש בנוירונים באזור הגחון (VTA). אלה שולחים תחזיות לגרעין האקומבנס ולבסוף מתורגמים לאופוריה וחיזוק התנהגות. כאשר מערכת זו מגורה מאוד, הפרט יחפש תחושות מענגות (ליירה, 2012).
מערכת זעם/כעס
- נובע מתסכול כלפי חפץ, אדם או מצב.
- ביטויים גופניים כוללים תוכניות מוטוריות "להילחם", כגון כיווץ לסת או צעקות.
- בנוסף, מקור הפעילות באמיגדלה לכיוון הסטריה טרמינליס וההיפותלמוס.
מערכת פחד/חרדה
- זה כרוך בעיקר באמיגדלה.
- תגובות כמו "הילחם" ו"בריחה" נובעות מהגרעינים הצדדיים והמרכזיים של האמיגדלה, אשר שולחים בהתאמה השלכות לחלק המדיאלי והקדמי של ההיפותלמוס.
מערכת פאניקה/עצבות
- קשור לתחושות של אובדן ועצב.
- זה קשור לכאורה לאינטראקציות חברתיות ולקשר ובמיוחד לתהליך היולדות ולהתנהגויות ההתקשרות.
- אופיואידים אנדוגניים לוקחים חלק במערכת זו. הפרדה או אובדן של משהו בעל ערך רגשי מוביל לריכוז מופחת של האופיואידים האנדוגניים, שקובעים חוויה כואבת.
- בסיס ביולוגי. ה-cingulate gyrus הקדמי וההשלכות שלו לתלמוס ולהיפותלמוס לכיוון אזור הטגמנטלי הגחון.
עיכוב וויסות של התגובות הרגשיות של קליפת המוח הקדם-מצחית
מערכות הפיקוד הקודמות זקוקות להתנסויות כדי להתפתח. לפיכך, בפעולות רצוניות, מידע העולם החיצוני המגיע דרך אזורי אסוציאציה עובר לקליפת המוח הקדם-מצחית, אשר לאחר מכן מתחברת עם המערכת המוטורית. לפי פעולות בלתי רצוניות שבהן יש תגובות רגשיות, אזורים תת-קורטיקליים מתווכים פעולות (כגון מערכות הפיקוד שהזכרנו לעיל).
בנוירואנטומיה של רגשות, קליפת המוח הקדם-מצחית מווסתת תגובות רגשיות. הוא מתרחש באזור המדיאלי הגחון, הפועל כמעכב, ובאזור לרוחב. לאחרון יש יותר פונקציה של שליטה של מחשבות מודעות. זה הגיבור בתהליכי הלמידה, התכנון וקבלת ההחלטות.
לכן, חוויות ילדות יעצבו את המערכת המעכבת בהיווצרות, מה שמסביר גם את ההבדלים בוויסות הרגשי אצל ילדים ומבוגרים.
