איך אדע אם התגברתי על תקופת האבל?
למרות מה שאנו עשויים לחשוב, לא תמיד קל לדעת אם התגברנו על תקופת האבל. התגובה הפסיכולוגית הזו לאובדן עלולה להיות עדיין לא גמורה, ומתנהגת כמו פצע נגוע. ממלאים את חיינו בהתניות ומגבלות. יש צורך, אם כן, להכיר ברמזים שעשויים להראות שעדיין לא התמודדו עם האבל.
אנו מבינים באבל, כל אירוע שמנתק אותנו ממשהו או ממישהו משמעותי עבורנו. זה יכול להיות אובדן של אדם אהוב, פרידה רגשית או אובדן עבודה. זה אפילו יכול להיות השארת מאחור תפקיד מסוים שזיהה אותנו וגרם לנו להרגיש מסופקים. אירוע כזה פירושו, מעל הכל, היעלמות פתאומית של קשר כלשהו, הכחדה של משהו שהיה חשוב לנו מאוד.
"כל ניסיון לחסל את האבל רק מעצבן אותו עוד יותר. צריך לחכות עד שהוא יתעכל ואז הסחות הדעת של החיים יפזרו את שאריותיו".
- סמואל ג'ונסון -
מבחינת הדרך הטובה ביותר להתמודד עם תקופת האבל, אין אסטרטגיה אוניברסלית. כל אדם מגיב אחרת, וזה ללא ספק הקושי הגדול ביותר. לכן איננו יכולים להמליץ על סדרה של טכניקות התמודדות "רגילות" שיכולות לעזור לכולנו. הסיבה הפשוטה היא שאין דבר פרטי, מבולגן וכאוטי כמו הכאב הנגרם מאובדן.
עם זאת, יש משהו שאנחנו לא יכולים להכחיש: כוח החוסן של בן אדם הוא עצום. למרות שלעולם לא נוכל לרפא לחלוטין את הריקנות של האובדן הזה, נוכל לחיות איתו. אנחנו אפילו יכולים להרשות לעצמנו להיות שוב מאושרים. עם זאת עלינו להתמודד ולהתמודד ביעילות עם האבל האישי שלנו.
סימנים לכך שלא התגברת על תקופת האבל
דבר מוזר הוא שיש הרבה אבל פרטי, כמעט בלתי נראה, בחברה שלנו. לעיתים מדובר באבל "לא מורשה" שבו השכול לא תמיד מזוהה. דוגמה לכך תהיה אותן אמהות המאבדות את התינוקות שלהן במהלך ההריון. אירוע טראומטי זה משפיע על נשים רבות אשר ללא ספק זקוקות לתמיכה מיוחדת שלעתים קרובות חסרה במרכזי בתי החולים.
כמו כן, ילדים הם גם חלק מקבוצה זו שלא תמיד מובנת. יש הרבה ילדים שחיים את אבלם בשתיקה. הם עושים את זה בסביבה שעדיין חושבת שהם, בגלל גילם, עדיין לא מבינים מה זה מוות. בנוסף לכך, יש לציין כי ישנם גם גברים הסובלים מהאבל ה"בלתי מורשה" הזה מסיבה מאוד ספציפית.
במדינות רבות דמותו של הגבר ממשיכה לייצג את התפקיד הרציונלי והמגן שבו הוא מצופה שלא לבטא את הכאב הרגשי שלו בגלוי. לעתים קרובות, תפיסה זו מעכבת את תהליך השחזור לאחר אובדן. ולפעמים עד למצבים כרוניים של חוסר אונים שאנחנו צריכים להבין, ולהתמודד איתם כמובן.
הבה נראה, אם כן, מהם התסמינים שיכולים להצביע על כך שתקופת האבל לא התגברה.
אנחנו עדיין לא יכולים לדבר על האדם שאיבדנו
בכל תקופת אבל צריך להגיע רגע מכריע. זה הרגע שבו, סוף סוף, אנחנו נפתחים. זה כשאנחנו צריכים לדבר עם מישהו על האובדן שלנו. על האדם או המצב שהשארנו מאחור. דיבור, ביטוי, זיכרון והעלאת זיכרונות מסוימים על פני השטח יכולים להקל ולנחם אותנו. זה גם מעדיף הקלה רגשית.
אם עברו מספר חודשים ושנים ועדיין לא נוכל לדבר על אותו אדם, זה אומר שהאבל עדיין לא התגבר. אם אנו קולטים קיר, גוש בגרון והתנגדות לזכור את האדם או המצב, אז צריך לבקש עזרה מקצועית.
עובדות המעוררות תגובות רגשיות מוגזמות
האדם יכול לכאורה לנהל חיים נורמליים. עם זאת, בחיי היום יום שלהם, עלולות להופיע לפתע תגובות רגשיות שאיש אינו יכול להבין. לפעמים, חפץ, קטע מוזיקלי מסוים, סיטואציה ספציפית. כל אלה יכולים לשמש כטריגר לזיכרון.
כאשר הדלת לעבר נפתחת פתאום, אז צץ לפתע כאב בלתי פתור, שנגרם מהאובדן. שם ריקנות האובדן עולה על פני השטח כפצע פתוח.
שינויים מתמידים באורח החיים
עובדה ברורה נוספת שמראה שלא התגברנו על תקופת האבל, היא הצורך המתמיד בשינויים. יש אנשים שלא מסוגלים לשמור על אותה עבודה חודשיים ברציפות. חברות, תחביבים ואפילו תחומי עניין משתנים. שום דבר לא מספק או מקל עלינו, ואנו מוצאים שהכל מעייף. לעתים קרובות יש חיפוש מתמיד אחר דברים חדשים שגורמים לנו לשכוח את המציאות.
שינויים במצב הרוח
יש אנשים שעוברים תקופות של אופוריה וזמנים של בידוד ואדישות גדולה. זו פשוט עוד עדות לכך שהם לא השלימו עם האובדן שלהם. הם נעים בין הצורך להיות מוקף באחרים, לזמנים שבהם הם זקוקים לבדידות ולהשתקפות אישית. כל אלה הם רמזים ברורים של אבל נסתר הפוגע לחלוטין באיכות החיים.
ברבים מהמקרים הללו נפוץ שהאדם בסופו של דבר עם דיכאון תת -קליני. מדובר בהפרעה שאינה עומדת בקריטריונים של דיכאון מז'ורי, או אפילו קל, אבל, בכל זאת, התשישות הרגשית נוכחת בצורה מאוד אמיתית.
כשאנחנו יודעים שהתגברנו על תקופת האבל
עד כה ראינו את כל הסימפטומים הנסתרים הללו שמצביעים לכאורה על כך שהאובדן שלנו עדיין מאוד איתנו. היא מתנתנת את חיינו, מגבילה אותם ומשאירה אותנו לכודים במצב של סבל כרוני. רבים מהתסמינים הללו בסופו של דבר נותנים צורה להפרעות פסיכולוגיות. הפרעות שמפחיתות עוד יותר את המוטיבציה שלנו להתקדם ולהיות שוב מאושרים.
עלינו להבין שעלינו לתת מספיק זמן למוח שלנו להסתגל למציאות שהשתנתה באופן פתאומי ואפילו בלתי הוגן. ובגלל זה, בתקופת מעבר זו שיכולה להימשך חודשים ושנים, הסביבה שלנו, היחס שלנו וגם אנשי הרפואה סביבנו, יוכלו לעזור לנו להתמודד עם כל נושא אבל מסוים.
עדות להחלמה
כמה דברים שמראים שהתגברנו על תקופת האבל הם:
- אנחנו מסוגלים לדבר על האדם שאיבדנו בצורה נורמלית. אנחנו מרשים לעצמנו לשחרר את הרגשות שלנו ואפילו לבכות, אבל אנחנו עושים את זה בקבלה.
- בהדרגה אנו מסוגלים להציב תוכניות באופק, ולצפות למטרות חדשות.
- אנו יוצרים מרחב עבור אותו אדם בתוכנו. רחוק מלהשאיר אותם מאחור, יש לנו אותם כנכס יקר לשילוב במציאות שלנו, אבל בלי להיות תלוי בהם. אנו זוכרים אותם בחיבה ובאהבה אך מבלי לתת לכאב לחסום אותנו.
- אנחנו פותחים את עצמנו לסביבתנו. אנחנו מסכימים להכיר אנשים חדשים, להרחיב את מערכות היחסים שלנו, ולתת לרגשות חיוביים לחבק אותנו מבלי להרגיש אשמה או לתת למצפון שלנו להרגיש רע. האושר שאנו מרשים לעצמנו לחוות יכול להיות מחווה טובה לאותם אנשים שהשארנו מאחור, אך חיים בליבנו כהגנה.
