לאושר אין גבולות
כשתלמידי המתמטיקה שואלים אותי מהו גבול, אני אומר להם שגבול הוא תנועה. תנועה שלפעמים מסתיימת במשקע ולפעמים אף פעם לא נגמרת. זו יכולה להיות תנועה לכיוון "יש משהו". האם זה מביא אושר?
רוב ההורים אומרים לילדיהם שהם חייבים להיות הנמלה והם דוחים את החגב (בדוק את האגדה הנמלה והחרגול אם לא תופסים את הסחף שלנו). החגב היה, כמובן, הצד האשם בסוף הסיפור. העתיד הוא בלתי צפוי ואי אפשר לדעת כמה משאבים תזדקק אם דברים יהיו בצורת אגס.
ילדים אינם מסוגלים בתחילה להבין את המורכבות של הפילוסופיה הזו, ורואים בידע דרך לעבור מבחנים, ובדרך זו להעניק להוריהם אושר.
הידע הזה יקבל משמעות חדשה כשהם יתאהבו. בזמן הזה הם ירצו לדעת הכל. הם יהיו מוקסמים מהאפשרות לגלות כל מה שהם יכולים. כך הופכת האהבה למנוע הידע. תנועה שמחזקת את עצמה באידיאליזציה שמתרחשת בהכרח בגיל צעיר.
"ניתן להדליק אלפי נרות מנר אחד, וחייו של הנר הזה לא יתקצרו. אושר לעולם לא מתקצר משיתוף".
-בודהא-
אושר וה"צורך שיש"
אחד המניעים השכיחים ביותר הוא ה"צורך שיש". אנחנו חיים בחברה שכל הזמן בורחת לכיוון הצרכנות. זה מעודד אותנו לשמור על איכות החיים שלנו, או אפילו להגדיל אותה, על ידי רכישת עוד ועוד.
מדי פעם כל דגם מתחדש והעבר מתיישן. הוא מפסיק להתהדר לאורך הרחוב ומסתיים כיצירה מוזיאונית, שמסתכלים בו על ידי ההולכים על פניו, אלה שמראים לנו את עצם קיומה של התנועה המתמדת הזו.
כסף מנצל את הצורך הזה ומפתה אותנו. זה מפתה את כבודנו, את גופנו או את המניעים חסרי האנוכיות שלנו. כך הכסף רוכש משיכה שרק מעטים יכולים לעמוד בפניה, שבשבילה רבים מכרו את נשמתם לשטן.
כסף הופך לגזר. בהחלט יכול להיות שאנחנו הולכים לאן שהאנשים הולכים, אבל אנשים הולכים לאן שהכסף מוביל אותם. העובדה שמישהו מבצע פעילות מסוימת הופכת להצדקה תקפה עבור אחרים ללכת אחריו.
זה מה שדחף אנשים רבים בפוליטיקה ובספורט להשתמש לרעה בכוחם ובגופם רק כדי להתקדם. זה גם מה שגרם לחלק גדול מגרמניה הנאצית ללכת אחרי גחמותיו של רוצח. אם כולם הולכים לשם, אז בוודאי שזו הדרך לאושר. ואם זה המקרה, אז למה שלא נעקוב אחריהם?
אושר ועונג
"מנוע" נוסף, ובו בזמן מקור לאי שביעות רצון בכל הנוגע לאושר, הוא הנאה. הרצון לחפש סיפוק גורם לנו להוריד את המשמר. זה גורם לנו לרצות את הדברים הזמניים ולא את הקבועים. זה גורם לנו לחפש תענוגות קצרי מועד, במקום אושר מתמשך אמיתי. בדרך זו ההנאה מפתה את השבריריות שלנו - תהנו מהיום כי אולי אין לכם מחר.
אבל מי יכול להילחם נגד המסר הבלתי פוסק הזה? העיתונים מלאים בחוסר מזל ומעט מאוד סיבות לתקווה. איכשהו אנחנו מניחים שאנחנו מכוונים לתדר שבו נמצאת הפעולה.
תמשיך ללכת קדימה
כך אנו מגיעים למצב שלא אכפת לנו אם נמות, כל עוד אנו מספקים את הרצון שלנו להנאה. אבל וואו, זה נוגד את המסר של האגדה והגישה של הנמלה? הרעיון לצבור, ליתר ביטחון. זו הדרך שבה מופיעה נוירוטיות, התנהגות אנרכית שבסופו של דבר מפרקת את האדם האחר. בכל החתירה שלו להמשיך הלאה, האדם שכח את הסיבה להיותו... וגם השכל הישר. זה מה שקורה כשלא יודעים אם לבחור באחריות או בהנאה.
אנחנו שוכחים את ההיגיון הבריא שנותן לנו סיבות להמשיך כשהכל מתחיל להסתבך. סיבות שיש להן מעט או כלום לעשות עם כסף והרבה לעשות עם הערך האמיתי שלנו ושל הסובבים אותנו. הבה נזכור את חשיבותו של השכל הישר הזה, בהתחשב בעבודתו המפורסמת של ויקטור פרנקל, שבה הוא תיאר כיצד השכל הישר, בין אם הוא נכון או שקר, גרם לאנשים רבים לשרוד תנאים איומים במחנות ריכוז. בלי זה הם בוודאי היו מוותרים.
אושר כסגולה
פרשנות מושכת יותר של אושר היא כזו שקשורה למידות טובות. זה מציב אותנו בחוזקה במושב הנהיגה וגורם לנו לחשוב על המטרות שלנו. זה גורם לנו לחשוב על סגולות כמו תודה, סליחה או אהבה. פעילויות החובקות את העבר, ההווה והעתיד בעצם הווייתנו. פעילויות שיבטיחו תוצאה טובה לסיפור האישי שלנו, ואפשרות לשתף בהווה ולתת לנו תקווה לעתיד.
בדרך זו יש גם רצון לדעת. על ההיכרות עם אחרים, אבל גם על ההיכרות עם עצמנו. ידע שני שלעולם לא ייגמר, בדיוק כמו הראשון שהוזכר לעיל, אבל כזה שנותן רוגע וביטחון. אם נלך בדרך זו בחיים יהיו שאלות, וגם כמה תשובות. הצל שלנו יהפוך לאושר שלנו. הצל שמראה לנו את ההבדל בין הצורך להיות והצורך להיות.
החיפוש אחר האושר אכן יהפוך לגבול ללא סוף. אושר הוא תנועה ובכל זאת יש בו גם משהו מהאינסופי, אז בואו נלמד ללכת דרך החדרים המרווחים שלו.
