האמת היא שלא הפסקתי לאהוב אותך, הפסקתי ללחוץ
לפעמים הדבר שנגמר הוא לא אהבה, זו סבלנות. כן, זה הרצון להמשיך ולהוסיף עצים לאפר הקר. המבטים הריקים, החיבוקים שלא נוגעים בנו. בסוף נמאס לנו ללחוץ, האנרגיה שלנו מתפוגגת והתקוות עולות כמו עשן. אז כל מה שנותר הוא גחלת הכבוד שלנו. אנחנו אוספים את זה חלק אחר חלק, מודעים מדי לעובדה שזה לא הבית שלנו יותר.
זה מוזר איך לחלק מהאנשים, כשהם רואים איש מקצוע שיעזור להם לעבור את החלק הכואב של פרידה, אין שום בעיה להגיד, " עזור לי להפסיק לאהוב את האקס שלי, תעזור לי לשכוח אותם". הרבה מטפלים כנראה ישמחו להיות מסוגלים לחלק את המרשם הזה. הסם המדהים הדמיוני שהם יכלו להשתמש בהם כדי למחוק כל זכר לאהבה הכואבת ההיא, הזיכרון העצוב הזה המעיב את ימינו והופך את הלילות שלנו לארוכים.
שני סוגי הכאב בפרידות רגשיות
יש אנשים שאין להם בעיה לעשות את זה שוב ושוב: דוחפים כדי לקבל קצת יותר תשומת לב, דוחפים לשיתוף מחשבות, החלטות, פחדים, שמחות וסודות. לוחצים על הזמן שהם בילו יחד כדי לטעום כמו אושר ולא להטיל ספק. לטעום כמו תשוקה אמיתית ולא קור, תירוצים או הימנעות מקשר עין.
למעשה, כולנו היינו האדם הזה שדוחף בשלב מסוים בחיינו.
הנקודה שבה אתה סוף סוף מבין שעדיף להפסיק לדחוף היא כשהכאב הראשון מגיע. זו תחילתה של מציאות כואבת שמאלצת אותנו לפקוח את עינינו למה שלפנינו. עם זאת, זה גם מאלץ אותנו לעבור תהליך.
כל זה חיוני כדי להבהיר מהי מערכת היחסים הזו באמת ולסיים אותה לבסוף לפני שהיא תהפוך למכת סבל חסרת טעם.
השלבים של כאב ראשון זה הם:
- היחלשות או קהות רגשות: הכוונה לאותם מצבים שבהם אנו לעולם לא מבינים את הסיבה לתגובות מסוימות, המרחק, הקור הרגשי של בן הזוג שלנו, או הסיבה לשקרים שלהם.
- געגוע: בשלב השני זה נפוץ שמישהו ממשיך לדחוף. מה שבדרך כלל מגיע עם זה הם העיוותים האופייניים או ההונאה העצמית: "אם הם עושים את זה זה בגלל שהם לחוצים כרגע." "הם עסוקים, עייפים..." "אם הייתי קצת יותר אכפתית, אולי יאהבו אותי יותר, אולי ישימו אליי יותר תשומת לב."
- קבלה היא השלב האחרון של הכאב הראשון הזה. זה הרגע המהותי שבו האדם מפסיק לדחוף נגד מה שנמצא ממש מולו. האכלת תקווה אינה אלא מכשול, אנחנו תמיד יודעים זאת. כי זו דרך להרעיל את עצמנו לאט בלי שום מטרה או היגיון. אנחנו לא יכולים להימנע מזה, אנחנו רק צריכים להתרחק.
זה השלב שבו יתחיל שלב מסובך עוד יותר: הכאב השני.
הפסקתי לדחוף והתרחקתי, אבל אני עדיין אוהב אותך: הכאב השני
כשאנחנו נפרדים לשלום אחרון ומוחלט ומקבלים קצת מרחק, אנחנו מפנים מקום לכאב השני. כשמדובר במשהו שאין לו תקנה, פוגע והורג את ההערכה העצמית שלנו, הבחירה החכמה ביותר היא מרחק. אנחנו בטוחים בכך. אבל מה שלעולם לא אפשרי הוא מרחק בלי לשכוח.
זה גם רגע אידיאלי "לדחוף" את עצמנו. למרות שזה קשה בהתחלה, עכשיו תורנו להיות עקשנים. עכשיו זה הזמן למלא את עצמנו בתקווה, ולהזין את עצמנו בהתרגשות חדשה. הכאב השני הזה דורש מאיתנו לדחוף ולהילחם עבור עצמנו, לאזן את הזכרונות והחרדות שלנו. למצוא את אורך הגל המושלם שבו נוסטלגיה וכבוד משתלבים בהרמוניה כדי שנוכל להתקדם בראש מורם.
