לפעמים הסבלנות, לא האהבה, אוזלת
לפעמים הסבלנות, לא האהבה, אוזלת. סבלנות, אותה סגולה קדושה שמתנגדת לרוחות וגאות ותמיד בסופו של דבר נותנת יותר ממה שצריך.
אז איך אפשר שלא להציע את כל סבלנותו לאותו אדם שעמו בנו קשר חיוני ואוהב, ואפילו חזון לחיים משותפים?
סבלנות היא בסיסית במערכות יחסים. זה מה שמאפשר לנו לסלוח היום, מחר ומחרתיים, ולקוות קצת יותר קשה לחלום שדברים ישתפרו...
אבל לפעמים, המציאות מתרסקת מתחת למשקל שלה לפני שאנחנו פותחים את עינינו. הלב שלנו לא יכול פשוט למחוק את מה שהוא מרגיש, וכשהסבלנות אובדת, עלינו להיפטר, בזה אחר זה, ממה שפעם היינו עיוורים אליו.
יש אנשים שאומרים שסבלנות היא סגולה. עם זאת, חשוב גם שלסבלנות שלנו יהיו גבולות. אנחנו לא יכולים לחיות כל חיינו בסבלנות. איננו יכולים להישען אחורה ולראות את זכויותינו מופרות, ומתעלמים מהצרכים האנושיים שלנו להדדיות, טיפול, חיבה והכרה.
אהבה דורשת פשרה, רצון חופשי וסבלנות...אבל רק עד לנקודה מסוימת.
באהבה, סבלנות אינה זהה לפסיביות
כפי שנאמר בעבר, המושג סבלנות מוגדר פעמים רבות כסגולה. היכולת שיש לבני אדם לדחות דברים נחושים היא שנותנת לנו סיפוק, כי אנחנו חושבים שההמתנה, בסופו של דבר, תביא לנו משהו טוב יותר.
ניתן להגדיר סבלנות גם כישורים שעוזרים לנו לסבול מצבים לא נעימים שבהם יש לנו שליטה או לא.
עם זאת, לפעמים הסבלנות הופכת למחויבות. אולי המצב גרוע, אבל מה אפשר לעשות? עלינו להתאזר בסבלנות. "מה אנחנו יכולים לעשות אם הוא או היא פועלים בצורה מסוימת? אנחנו לא יכולים לשנות אותם, אז עדיף להתאזר בסבלנות...".
כאן נמצא המפתח האמיתי. אנחנו יכולים להיות סבלניים, ואנחנו יכולים להפוך את הסבלנות לסגולה מספר אחת שלנו, כי זה עוזר לנו לנתח טוב יותר מצב נתון. זה עוזר לנו לדעת איך להתבונן ואיך לשקף.
לכן, תהליך פנימי זה צריך לאפשר לנו לראות את המציאות כפי שהיא באמת.
אבל אדם סבלני אינו אדם פסיבי. אדם פסיבי הופך את הסובלנות לדרך חיים, ומאפשר התעללות עד שיש לו חוויה ממקור ראשון שמגלה לו עד כמה היושרה שלו פגיעה. זה משהו שלעולם לא צריך לאפשר בחיים.
היתרונות של סבלנות, לא פסיבי
כאשר הגיע הזמן להקים ולתחזק מערכת יחסים רומנטית, סבלנות היא אחד מעמודי התווך של חיי היום יום שיש להכיר בהם. ברור שאין סיבה ספציפית מדוע אנו עלולים להימשך לכל היבט, התנהגות או מנהג של האחר המשמעותי שלנו, אבל זה שאנחנו כן לא אומר שעלינו לפעול באימפולסיביות.
אנחנו סבלניים, ואנחנו מכבדים וסובלנים כי אנחנו גם אוהבים. אנחנו גם יודעים שבתוך כל מערכת יחסים, לוקח זמן עד שהדברים מסתדרים, עד שהכל יתקבל, והצרכים של כל אדם מובנים.
סבלנות צריכה להיות הדדית ולהתבצע כמעט כאילו מדובר בפעילות גופנית. "אני סבלני איתך כי אני מכבד אותך ואני אוהב אותך, כי אני מזהה אותך כאדם, ואני יודע שאהבה היא לא רק לאהוב את המשותף שלנו, אלא גם לכבד את ההבדלים בינינו."
אז, סבלנות, בתורה, דורשת בהירות רגשית. עלינו לדעת היכן עוברים הגבולות, ולהבין באילו רגעים נדרשת סבלנות.
אין צורך להיות פסיבי כאשר מתמודדים עם דרישות האנוכיות. אל לנו לעצום את עינינו למה שחסר לנו, ולא להיות אדישים לכאב הרגשי שהפערים הללו גורמים. זלזול וזלזול, וסוג כזה של התעללות מתוחכמת מופעלים כולם באמצעות מילים רעילות ומאכלות.
בנקודה זו יש ליישם את הסבלנות, ולהסיט את הצעיף כדי לחשוף את האמת.
מה קורה כשהסבלנות נגמרת?
כשהסבלנות נגמרת, האכזבה תופסת את מקומה. בשלב זה, אנו מודעים כעת למציאות שלנו ולכל הניואנסים הקטנים שלה. כעת אנו מסוגלים לראות את כל מה שחיובי, ואת כל מה שהוא שלילי. עם זאת, זה לא אומר שעלינו לסיים את מערכת היחסים שלנו מיד.
זה אומר שהגיע הזמן לקיים דיון, לשים את המצב באור זרקור ולהגיד מה אנחנו מרגישים ומה אנחנו צריכים. אל תנסה להימנע מהבעיה. אם המחויבות של הזוגיות אומרת לנו משהו, עלינו לתת כל שביכולתנו כדי להחזיק בה.
בסופו של דבר, כדי שמערכת יחסים תשגשג ותרפא את עצמה ממה שהיה חסר לה או שהיה מזיק, שני בני הזוג חייבים להתאמץ לתקן אותה. ברגע שאדם אחד מציע יותר מהאחר, והשני רק נותן תירוצים, הסבלנות מגיעה לקיצה והאכזבה הופכת לתהום ללא תחתית.
סבלנות היא לא היכולת לחכות, אלא הכישורים להבין שמגיע לנו יותר טוב.
