שחף ג'ונתן ליווינגסטון: להאמין בעצמך

זה היה בוקר, והשמש החדשה נצצה זהב על פני אדוות ים עדין. כך מתחיל ג'ונתן לי ווינגסטון שחף הים, מאת ריצ'רד באך. זה מתחיל בדיוק כמו שהחיים מתחילים. הספר הזה הוא תחילתו של יום חדש, בדיוק כשהשמש, עורב התרנגול ואזעקה חזקה מכריזים שהלילה נגמר. זה נותן השראה לנשמה ומשמש כמצפן שמוביל אותנו לשאלה מי אנחנו באמת ומי אנחנו רוצים להיות.

באך, באמצעות הגיבור ג'ונתן ליווינגסטון שחף, מדבר על תהליך זה של הכרה והערכה. העידוד הזה שהוא החזר על ההשקעה שלנו בעצמנו. בגלל שזה באמת שלנו, זה משהו שראוי להעביר הלאה. זה משהו להתגאות בו, לא רק הערכה עצמית שנוקה לאחרונה שנוכל להחליק עליו. הספר הזה, כבר קלאסי, מדבר גם על הקושי לשבור מוסכמות. זה מראה לנו את כוחה של אמונה ותשוקה. ביחד, הם יכולים לעזור לנו לעשות שינוי ברמה האישית או החברתית.

למה? תמיד יש שאלה

משימות נהדרות תמיד מתחילות בשאלות נהדרות. ג'ונתן ליווינגסטון שחף לא הבין מדוע, למשל, הוא יכול לעוף זמן רב יותר ובפחות מאמץ כשהוא טס מעל המים בגבהים של פחות ממחצית מוטת כנפיו. ליונתן הייתה תשוקה. התשוקה שלו הייתה לעוף מהר ובחן. עבורו, השאלות הללו הניעו אותו להתנסות, להתבונן ולהסיק מסקנות.

כל אותו הזמן, אמו של יונתן שאלה אותו למה כל כך קשה לו להיות כמו כולם. הסיבה הייתה שליהונתן היה אכפת יותר מהידיעה וההבנה. זה היה חשוב יותר מאשר להיות כמו האחרים. אני לא רוצה להיות רק עצמות ואבות, אמא. אני רוצה לדעת מה אני יכול לעשות באוויר, ומה אני לא יכול. זהו זה. זה כל כך פשוט, נכון? זו האמת, ברורה ופשוטה. תשכח מלהיות פחות או יותר מאחרים. במקום זאת, אושר נובע מההנאה שבחקירת הגבולות שלך. זה נובע ממתן הזדמנות זו לעצמך, בדיוק כפי שאתה מציע אותה לאחרים.

זה ברגע המשבר הגדול ביותר שלו שג'ונתן ליווינגסטון שחף מקבל את ההשראה הגדולה ביותר שלו. [...] לא היו יותר אתגרים או כישלונות. הוא נהנה כבר לא לחשוב, רק לטוס, בחושך, לעבר אורות החוף. וכשהוא טס, ונכנע לחוויה, הוא הבין מה הוא עשה. בחושך, לבד, בדממה, בלי הרעש של כולם, הוא הצליח לעשות את מה שאף שחף אחר לא עשה: לעוף בחושך.

כל כך הרבה מהפתרונות שאנו מוצאים מגיעים אלינו באמצעות תובנה . זה קורה פתאום. הפתרון מגיע לאחר תקופת הרהורים בה אנו מרגישים תקועים. כשזה קורה, הכל נראה כל כך ברור. אנחנו מרגישים שהדבר היחיד שכדאי הוא רגע המימוש. אבל האמת היא שכל הזמן הקודם היה גם בעל ערך. אתה צריך להגיע להרבה מבוי סתום לפני שאתה סוף סוף בוחר בדרך הנכונה.

אחרי רגע ההכרה הזה, נראה שהכל נופל על מקומו. הוא הבין שכאשר הוא הזיז רק נוצה אחת בקצה הכנף שלו בשבריר אינץ', הוא עשה קשת רחבה במהירות מדהימה. לפני שלמד זאת, הוא ראה שכאשר הוא הזיז יותר מנוצה אחת במהירות זו, הוא הסתובב כמו כדור מתוך רובה... וכך, יונתן הפך לשחף הראשון שעושה אקרובטיקה אווירית.

אם אתה נלהב ממשהו, יהיה לך מה לחלוק

לפני כמה שנים, רופאה סיפרה לי איך היא קיבלה החלטה חשובה בקריירה. היא החליטה לא לעשות את התמחות רפואית בבית החולים הטוב ביותר. במקום זאת, היא בחרה את זה שבו היא הרגישה שהיא יכולה לעשות הכי טוב. כמה מאיתנו באמת מקבלים החלטות על סמך הרעיון הזה? מתי אנחנו בוחרים בדרך שמאפשרת לנו לעזור לאנשים לצמוח ולהשתנות, ולא בזו שעוזרת לנו לצמוח ולהשתנות? מה שאנחנו כל כך מתגעגעים אליו הוא שכאשר יש לנו משהו להציע, אנחנו גם נעזור לעצמנו בטווח הארוך. חוויות מסוג זה יהיו בסופו של דבר המעשירות ביותר.

ג'ונתן ליווינגסטון שחף שמח כשהוא מגלה את הגילוי שלו. הוא שמח שמצא תשובות והשתפר. לא רק זה, אלא שהוא נרגש ללמד שחפים אחרים מה שלמד. עם זאת, הרעיון של יונתן אינו מתקבל היטב. שינויים הם כמו תובנות - ולכן לעתים קרובות התגובה הראשונית היא התנגדות.

שלב אחד נגמר, הגיע הזמן להתחיל שלב אחר

הדלתות לגן עדן נפתחות למי שמתגבר על קשיים ואי הבנה של אחרים. אבל אנחנו לא מדברים על גן עדן דתי. במקום זאת, גן עדן שנולד כשאתה מתמודד עם עצמך במראה. גן עדן זה מגיע כאשר מי שאתה רוצה עולה בקנה אחד עם מי שאתה. זאת, יחד עם העצמאות של השגתה.

תרגיל זה בכנות הוא הפרס לתשוקה חסרת מעצורים. רק אז אנחנו מוכנים למהפכה חדשה. כי החיים, בדיוק כמו יונתן, הם דינמיים. כי כל תהליך משלים אותנו ומשאיר אותנו לא שלמים בו זמנית. היכולת לנוע בתוך הסתירה הזו היא שמצילה אותנו מתחושת ריקנות. הריקנות הזו נובעת מהרגשה כאילו אתה משוטט ללא מטרה.

בסופו של יום, הזיכרון עוזר. במילותיו של ג'ונתן ליווינגסטון שחף "כדור הארץ היה מקום שבו למדתי הרבה, כמובן. אבל הפרטים כבר הפכו מטושטשים. זכרתי משהו על הלחימה על האוכל, ועל היותי גולה". הדבר החשוב, החשוב באמת, הוא שיונתן מעולם לא היה גולה בלבו.