תשכח מזה או תלמד לחיות עם זה
האם באמת נוכל לשכוח מה פגע בנו? האם אנו שוכחים, או שפשוט שמים אותו במקום אחר כדי שנוכל לחיות ללא כאב? שכחה אולי אינה שאלה של רצון, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לעזור לזיכרון שלנו.
כולנו היינו במצבים, מערכות יחסים וזמנים שעשו אותנו מאושרים. אבל תמיד מגיע הזמן שבו האושר הזה מסתיים. מישהו נעלם מהחיים שלנו, האהבה נגמרת או מרחק רב מדי מביא אותנו. מה אנחנו יכולים לעשות כדי לגרום לזיכרונות האלה להפסיק לכאוב?
אולי הדבר הראשון שעלינו לזכור הוא ששכחת "הודו קר" לא עובדת. ככל שנצעק חזק יותר על כך שאיננו רוצים זיכרון מסוים, כך הוא יעלה על הדעת שוב ושוב. הזיכרון קיים, והוא תמיד יהיה שם. זה עשוי לשנות צורה, אבל זה עדיין יהיה קיים. מה שיעזור הוא ללמוד איך לחיות עם זה מבלי שזה יגרום לכאב.
משהו שבכוחנו הוא לתת ערך חדש למחשבה הזו. אנחנו יכולים לשלב אותו בסיפור חיינו מבלי שזה יגרום לכאב.
דיאלוג פנימי אחד מועיל הוא הבא: "זה שימח אותי, למדתי מכל דבר רע שקרה, ואני אזכור את הזמנים הטובים. אם אנסה לשכוח מזה, זה יהיה אפילו יותר נוכח במוחי וזה יהיה יש לי יותר כוח לגרום לרגשות שליליים. כל מה שהוא חלק מהעבר שלי הוא עכשיו חלק מהסיפור שלי ובגלל זה לשכוח או למחוק זה לא משהו שאני מבזבז עליו זמן".
לא לדבר על משהו זה לא אותו דבר כמו לשכוח
עד כמה שאנחנו מנסים לדחוף בצד דברים שגרמו לנו כאב, כנראה שלא נצליח לעשות זאת. לא לדבר על כאב, להסתגר מאנשים חדשים, לנתק תקשורת עם מישהו בגלל שאנחנו נוטרים טינה, או לא לסלוח על עוול: שום דבר מזה אינו זהה לשכוח.
השהיית נושאים מזיקים אינה זהה לשכחה. זה פשוט לא מבטא אותם בצורה בריאה. למרבה הצער, הם עדיין שם. אגרוף אותם רק אומר שאנחנו שומרים את הזיכרונות שלנו במקום לא בטוח. אם נתחכך בהם, הם עדיין יכאבו.
כשאנחנו שוכחים, זה לא כואב, אנחנו לא זוכרים, ואנחנו לא יכולים לחוות יותר את מה שהרגשנו באותו הרגע. אבל זה לא לדחוף משהו הצידה, זה למחוק אותו לגמרי. זו משימה בלתי אפשרית. אין לנו בראש כפתור ששולח זיכרונות שאנחנו לא רוצים לפח.
במקום זאת, עלינו להתאמץ לעשות את מה שבאמת בכוחנו לעשות. מה שאנחנו יכולים לעשות זה להרהר בערך הזיכרון שלנו, איך אנחנו רוצים להציל אותו, מה זה כל הזמן פוגע בנו ולמה.
יש לך הזדמנות לעבד את החוויות שלך ולא לתת להם לשלוט עליך. אנחנו יותר מהזכרונות שלנו; אנחנו אלה שנותנים משמעות לזיכרון שלנו. אנחנו יותר מסך המחשבות שלנו כי אנחנו אלה שנותנים להן צורה.
עכשיו זה שם, אבל זה לא כואב
כאשר נהרהר ונעבד, הזיכרון יהיה איתנו. נזכור את הזמן שלנו עם סבא וסבתא שלנו, את האהבה הראשונה שלנו, איך שיחקנו עם החברים שלנו, טיולים לערים אחרות, לילות קיץ חמים... הזיכרונות האלה עדיין שם איתי, משוללים מהאסוציאציה עם זיכרונות שליליים. כשלעצמם, הם אפילו משמעותיים יותר.
זה לא כואב יותר. למדנו שהניסיון לשכוח את "הודו קר" רק גורם לתסכול. אני לא רוצה לשכוח את הדברים הטובים, רק את החלקים שעשו לי רע. זהו תהליך שדורש אינטליגנציה, זמן וסבלנות.
מצד שני, הסיבה שזה כאב היא שזה קרה והרגשנו את זה. זה כאב כי אנחנו חיים. בואו לא נדחוף את זה מהמוח שלנו. מה דעתך לתת לזה משמעות חדשה ומקום חדש. תן לזה להיות, אבל הסר ממנו את חשיבותו ואל תיתן לזה לקחת מאיתנו שום דבר נוסף. הפוך אותו לחלק מהסיפור שלך... בדרך חדשה.
