לאונרד כהן: שירה לתוך המוזיקה

בגיל 82, ועם חיים ארוכים מאחוריו, לאונרד כהן עזב אותנו. הוא כבר ידע שלבו ייעצר בקרוב; באחד הראיונות האחרונים שלו עם הניו יורקר הוא אמר שהוא מוכן למות, ושכל מה שהוא ביקש היה להספיק לסיים את העבודה שהתחיל.

רק כמה ימים לפני אותו ראיון, נודע לנו שהאקדמיה השוודית העניקה את פרס נובל לספרות לבוב דילן, וכמה אנשים התלוננו, לא בכדי, שאם מישהו איחד שירה עם מוזיקה, זה לאונרד כהן. שאם מישהו היה ראוי לפרס כזה על המילים שלו, בלי להמעיט בערכו של דילן, זה היה לאונרד כהן. היום, עכשיו כשהוא איננו, אלו מאיתנו שהתמזל מזלנו ליהנות מאמנותו חושבים שזו הייתה מחווה יפה וראויה.

מהחלל הקטן הזה, עצוב יותר היום בגלל עזיבתו, אנחנו רוצים לחלוק לו כבוד איתך.

חיים המוקדשים למוזיקה ולטקסטים

המילים שלו דיברו על נושאים כמו מיניות, דת, פוליטיקה ובידוד, אבל מעל הכל, המסרים שלו דיברו על אהבה. תחושה שלדבריו מופיעה כחושנית, אירוטית וזקורה כמו גופה העירום של אישה. באהבה במילים שלו, אין כאב על אובדן. להיפך, זו אהבה שמרפאה ומרפאה.

למרות שהתחיל בגיטרה אקוסטית, לאחר ששמע גיטריסט ספרדי, הוא התאהב באקורדים שיצאו מהגיטרה הקלאסית. עוד אחד אם האלילים שלו היה לייטון, עליו אמר "לימדתי אותו איך להתלבש, הוא לימד אותי איך לחיות לנצח."

לאחר שסיים תוכנית לתואר שני בניו יורק, שאותה תיאר כ"תשוקה ללא בשר, אהבה ללא שיא", הוא חזר לקנדה, במיוחד למונטריאול, שם כתב שירה יחד עם עבודות אחרות שאפשרו לו להתפרנס באותה תקופה.

נוסע חסר מנוחה, הוא פגש את האישה שתהיה אהבת חייו באי הידרה, בים האגאי. מריאן אילן בסופו של דבר נפרדה מבעלה דאז, גבר נורווגי בשם אקסל ג'נסן, איתו נולד לה בן. הסיפור, כפי שהיא מספרת אותו, הוא שהיא בכתה במכולת בנמל הידרה כשאדם זר ריחם עליה והזמין אותה להצטרף אליו ואל חבריו. הזר הזה היה לאונרד כהן, והחל רומן לוהט שיימשך, עם עליות ומורדות, במשך שבע שנים.

למעשה, So Long, Marianne זכתה בתחילה לכותרת בואי, מריאן, כניסיון לגרום לה לנסות שוב. זו הייתה אהבה שלא תיגמר לעולם, עמוקה כמו אהבתו למילים, בין אם בספרות, בשירה או במוזיקה.

מריאן נפטרה ביולי האחרון, נפגעת מלוקמיה, והשאירה חלל ריק בכהן שלא הצליח למלא, וגם לא רצה. "דע שאני כל כך קרוב מאחוריך שאם תושיט את ידך, אני חושב שאתה יכול להגיע לשלי", כתב במכתב לאהבת חייו.

פרס נסיך אסטוריה וחזון השירה שלו

כאשר הוענק לו פרס נסיך אסטוריה בשנת 2011, הוא השאיר לנו נאום שיירשם לזכרם של כל אוהבי השירה. כהן, בחליפתו האלגנטית והחיוך העקום, בטון שליו של מי שהופרד מהחיים, אמר שהפרסים שקיבל על פועלו כמשורר מעט מטעים.

למה? הוא חשב שהשירה באה אליו, ולכן היא משהו שאין לו שליטה עליו. במובן זה, הוא הצהיר בתחושת האירוניה המיוחדת שלו שאם הוא יודע היכן זה נמצא, הוא ילך לחפש את החברה שלה לעתים קרובות יותר. אז הוא הרגיש כמו שרלטן על קבלת פרס במשהו שהוא האמין שהוא טבעי, לא ראוי.

אם זה היה ראוי או לא, מה שברור הוא שאין עוררין על עבודתו ואיכותו כסופר הייתה מתנה עבורנו. בנאום הקצר הזה הוא גם אמר שיש לו גיטרה ספרדית כבר 40 שנה, ושהוא חש דחף להריח אותה לפני היציאה לספרד. הוא אמר שכשהריח את זה, הייתה לו תחושה שעץ לעולם לא מת.

באמצעות עבודתו, גאונותו, הוא הבטיח שעבורנו הוא יהיה כמו עץ; בליבנו, הוא לעולם לא ימות.