למדתי לא לתת את ליבי למי שרוצה רק את העור שלי
עם הזמן אנחנו מבינים בסופו של דבר שאנחנו לא עושים אהבה עם הגוף אלא עם הנשמה. העונג האמיתי הזה נובע מסוג התשוקה שבה היצורים שלנו נוסעים מעבר לעור כדי לחרוט את עצמם בשני מוחות פתוחים לרווחה, חשופים בחיבה, ודאויות ורגשות, שרוקדים בדממה כאחד.
מומחים אומרים שהעור הוא האיבר המיני החשוב ביותר באדם. אנשים זקוקים למגע כדי לשרוד, ולפעמים מספיקה חבטה אחת כדי להפעיל אלפי קולטנים תחושתיים, המסוגלים לשזור יחד רגש או תחושה. עם זאת, באהבה אותנטית, הסימפוניה של התחושות בעור שלנו לא תמיד מספיקה. אנחנו רוצים עוד.
"מתחת לעור שלך חי הירח"
-פבלו נרודה-
סיפורי האהבה הטובים ביותר אינם נוטים להופיע בספרים. הם כתובים על העור שלנו עם דיו בלתי נראה, בלתי מורגש לשאר העולם אך נחשף לנו. מכיוון שהם מקועקעים בקצות האצבעות החכמות הללו שהתחקו אחר צורת גופנו בין הצללים, שהעירו את נשמתנו כדי לצקת אותה לשלהם וכך לתת משמעות אותנטית לחיים.
אנו מזמינים אתכם להרהר בנושא.
חפש אותי מתחת לעור שלי
לא קל למצוא עם מי להתמוטט ככה: ברגשות, בערכים, בתחושות ובהבנה הדדית. הם כמו לילות שיכורים של חושים שבהם פתאום הכל משתלב, הכל נכנס להרמוניה ולא נותרו חורים למלא. הנשמה מתרגשת והלב מתעורר מהרדיפות החורפית הרגילה שלו, בדיוק כשחשבנו שלא יאהבו אותנו שוב.
כי תמיד מגיע הזמן שבו נמאס לנו מאהבות פחדניות, מאלה שלא לוקחות סיכונים, מאלה שנמשכות כמו סערות בסוף הקיץ. אחרי התשוקה וההבטחות שנרקמו בלילות של חיבה, מגיע הרוגע, הבוקר הבהיר, שבו אין מקום לשקרים ויש רק היעדר בצד השני של הכרית. יחד עם אפר כל החלומות השבורים מהולים בדמעות.
לבסוף, למעשה, אנו לומדים. אנחנו מרימים את החלקים השבורים שלנו עם הרבה אהבה עצמית ומחברים אותם שוב בכבוד. חוזרים לעצמנו על המנטרה של "הם לעולם לא יפגעו בנו שוב". אנחנו למדים שהמאהב הכי טוב הוא זה שיש לו את החוצפה לחפש אותנו מעבר לעור ואפילו להיות עירום רגשית איתנו.
הכימיה האותנטית של האהבה
הכימיה האותנטית של האהבה קיימת ונמצאת ממש באמצע הראש שלנו, כמעט כמו עין שלישית. זוהי בלוטת יותרת המוח, אשר מפרישה הורמון קסום וחזק להפליא בבני אדם: אוקסיטוצין.
לכולנו יכול להיות מפגש מיני ברגע נתון, שבו המוח שלנו הוא שטף של תחושות ונוירוטרנסמיטורים שמתזמרים את האינסטינקטים הטהורים והמענגים ביותר שלנו. עם זאת, כאשר נהנים מהמיניות באופן מלא ואותנטי, זה הזמן שבו האוקסיטוצין מופיע.
אוקסיטוצין הוא ההורמון שמדליק את הצורך לטפל, לטפל ולהגן על האדם האחר. זה מזין אותנו בחיבה ותשוקה חכמה יותר המכוונת ליצירת קישור קבוע שבו כל הפחדים ואי הוודאות שלנו כבויים. למעשה, ישנם מחקרים רבים שמראים שאורגזמות הן הרבה יותר אינטנסיביות כשנוסחת הקסם הזו מופיעה.
מצד שני, משהו שכולנו יודעים הוא שיש זוגות שעם הזמן מפסיקים להיות זוגות והופכים רק למאהבים. הם כבר לא מוצאים מרחבים משותפים בחייהם למרות שהם חיים תחת אותה קורת גג. החלומות וההתרגשות נעלמו, אבל מתחת לסדינים, וכמעט בלי לדעת למה, הם עדיין מדברים באותה שפה פנטסטית. זה כאילו הרכיב הקסום הזה עובד רק ברגעים ספציפיים.
אהבה היא זו שנמשכת בלב ובנפשם של שני אנשים, החורגת מעור הפנים ומדברת בשפה שרק האוהבים החכמים ביותר מבינים.
המצבים האלה הם לא יותר מחדר ההמתנה לפרידה, בעצם משום שעדיין נשאר זיק של ההיקשרות שנוצרה על ידי האוקסיטוצין, אבל הוא נכבה לאט לאט כמו גחלת האח שנהגה לחמם את הבית.
ללא ספק, למיניות יש שפה בלעדית משלה שחיוני להבין אותה. מעל הכל כי לא כולם מחפשים את אותם הדברים. יש אנשים שמעדיפים את המפגש עור לעור, שבו שום דבר לא חורג מהרגע, שבו אין הסכמים חתומים באופק. ללא ספק אלו היבטים שצריך להבהיר מההתחלה כדי שלא יהיה מקום לאכזבה.
מומחים רבים אומרים גם שכיום אנו חווים מעין קפיטליזם של אירוטי ושל מערכות יחסים, שבו הכל נמכר והכל שביר בו זמנית. צעצועים נמכרים ומומלצים חוויות חדשות. בלי לשכוח שיש יותר ויותר אתרי הכרויות שבהם נראה שקל יותר מאי פעם למצוא בן זוג.
עם זאת, נראה שכל זה לא מציע אושר אותנטי. הן רק זריקות קטנות של דופמין, נשימות חד פעמיות של אושר, כך שלאחר זמן קצר, הלב הבודד נופל בחזרה לאוקיינוס של המתנה - ותקווה. בחדר ההמתנה בו אנו כמהים לאותן הידיים שסוף סוף יוכלו לגעת בעורנו ולדגדג לנו את הנשמה...
