בואו נדבר על "תסמונת הצפרדע הרותחת"
לפעמים אנחנו סובלים מצבים מזיקים ואנשים הרבה יותר מדי זמן, רק בגלל שאנחנו עוקבים אחר הפקודה השקטה "אם אין פתרון אחר, אתה צריך לסבול את זה", בדיוק כמו הצפרדע בסיפור שלנו.
ואנחנו בהחלט לא יכולים להתעלם מהעובדה שרבים מאיתנו מכפיפים את הרווחה הרגשית שלנו לדברים אחרים. לעתים קרובות קורה גם שאנחנו לא חייבים להמשיך לחשוב על הרווחה שלנו, אלא שיש אנשים אחרים התלויים בנו בצורה כלשהי.
אנחנו יכולים גם להשלים עם מצב של נקודת שבירה במשך זמן רב מאוד בגלל תלות רגשית, מערכת יחסים הרסנית, או אולי בגלל שחסרה לנו אינטליגנציה רגשית לדעת מה נורמלי ומה לא.
אולי אתה סובל מצבים עד שאתה נשרף, מבלי שהיית מודע לעולם לצורך לקפוץ לספינה בזמן כדי להציל את עצמך. זו הסיבה שבגללה אנחנו רוצים שתלמדו על תסמונת הצפרדע שלא ידעה שהוא רותח, רעיון שהוסבר לראשונה על ידי אוליבייה קלרק.
תסמונת צפרדע רותחת
הכניסו צפרדע לסיר מלא מים והתחילו לחמם את המים. ככל שטמפרטורת המים עולה, הצפרדע מתאימה את טמפרטורת גופה כתוצאה מכך. הצפרדע שומרת על עצמה על ידי התאמת טמפרטורת הגוף שלה יחד עם העלייה בטמפרטורת המים.
בדיוק כשהמים עומדים להגיע לנקודת הרתיחה, הצפרדע כבר לא יכולה להתאים את עצמה. בשלב זה, הצפרדע מחליטה לקפוץ. הוא מנסה לקפוץ, אבל הוא לא מסוגל לעשות זאת, מכיוון שהוא ניצל את כל כוחו בהתאמת טמפרטורת הגוף שלו. בקרוב מאוד, הצפרדע מתה.
מה הרג את הצפרדע? תחשוב על זה! אני יודע שרבים יגידו שהמים הרותחים כן. אבל האמת היא שמה שהרג את הצפרדע היה חוסר היכולת שלו להחליט מתי לקפוץ.
כולנו צריכים להסתגל גם לאנשים וגם למצבים, אבל אנחנו צריכים להיות בטוחים מתי אנחנו צריכים להסתגל ומתי אנחנו צריכים להמשיך להתקדם. יש רגעים שבהם אנחנו צריכים להתמודד עם המצב ולנקוט בפעולה המתאימה.
אם נאפשר לאנשים לגרום לנו להתפוצץ פיזית, רגשית, כלכלית, רוחנית או נפשית, הם ימשיכו לעשות זאת.
תן לנו להחליט מתי לקפוץ! אנחנו הולכים לקפוץ כל עוד יש לנו כוח.
מה המטאפורה הזו מספרת לנו על עצמנו
למטאפורה זו השלכות רבות על מצבים שונים בחיינו, על מערכות היחסים שלנו, העבודה, האישיות, ניהול הבריאות וכו'. אנשים שעטופים בזוגיות שלא מביאה להם שום דבר טוב מסתגלים כל הזמן לרצונות, הדעות, והן של בן הזוג. תוכחות כדי לא לטלטל את הסירה; הם מאמינים שהם יכולים לסבול את זה או שאין להם שום אפשרות אחרת מלבד לעשות זאת.
עם זאת, באופן כללי, סובלנות כזו לאורך זמן אינה מובילה לשום דבר מלבד בעיות או מצבי שבירה. כשהכי פחות מצפים לזה, נגיע למצב קיצוני, לא נוכל לסבול את זה יותר, ונצטרך לקפוץ, לברוח, או לפחות להמציא את תוכנית הבריחה שלנו מהמצב או הקשר הזה, אבל אולי כבר נפצע קשה.
אולי אין לנו יותר כוח להתמודד עם אותו מצב שבר אחרון שהופיע כי אין לנו את האנרגיה, אין לנו מוצא, לא חשבנו על זה בכלל קודם, או שאנחנו כבר פגוע או פצוע מכדי לעזוב את המצב הזה למצב אחר שיכול להיות אפילו יותר גרוע.
לפעמים היכולת שלנו לסבול דברים רחוקה למדי, אבל הכוח והתקווה שלנו נשרפים לאט לאט בדרך.
שאלה של מתח יומיומי ומתח אקוטי
ריצ'רד לזרוס הצביע על הדרכים השונות להתמודדות עם מתח וגם על כך שיש שני סוגים של מתח: מתח יומיומי כרוני ואירועי חיים מלחיצים חריפים.
בדרך כלל אומרים לנו שמצבי חיים מלחיצים כמו גירושין, מוות של אנשים שאנחנו מכירים, אובדן בית או עבודה הולכים להשפיע עלינו מאוד, ואולי זה נכון. אבל מול אירוע מסוג זה עם השפעות שליליות ומאיימות גדולות עלינו, עלינו להכין את עצמנו ולהתמודד עם המצב: "לקפוץ בזמן".
עם זאת, מצבי לחץ יומיומיים הם אלו (וביתר שאת אם הם נמשכים לאורך זמן) שעלינו לדאוג לגביהם בקנה מידה גדול יותר. חלק מהאירועים הללו אינם מראים את עצמם כשליליים במשך זמן רב. זה המקרה של התעללות במשפחה, כי לפעמים אנחנו מקבלים יחס חיובי, פעמים שלילי, פעמים אחרות נסבל. בדרך זו, אי הנוחות נשארת נוכחת תמיד; זה פשוט ממשיך להתאים את עצמו עד שהמצב הופך לבלתי ניתן לתמיכה.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם עובדה זו היא להכיר בה, כלומר, לא להחרים את הרגשות שלנו, לומר לעצמנו שאולי זה נורמלי. אם אתה מרגיש רע לגבי אותו מצב או אותו אדם במשך זמן רב מאוד, משהו לא בסדר.
אתה צריך לקפוץ. לא מדובר על בריחה, אלא על קפיצת ספינה, התמודדות עם המצב, והבנת הפתרונות האפשריים שיש. זכור שמי שסובל יותר מדי לעתים רחוקות יש לו מספיק כוח בסופו של דבר כדי לנסות לשנות את המצב. ייתכן שהנזק כבר נעשה ומופנם.
