מכתב לפרידה האחרונה
להגיד את הפרידה האחרונה או לסיים שלב שהיה חשוב זה תמיד די קשה. עוד יותר מכך כעת, כאשר אנו חיים בחברה שבה אנו מתכחשים למוות, מתחמקים ממנו, נמנעים ממנו ומשתדלים לא להיתקל בו בשום דרך אפשרית. אבל בסופו של יום, המציאות מכה לנו בפרצוף ואנחנו בהכרח נתקלים בה בשלב מסוים בחיינו. הכחשת המוות אינה אסטרטגיה טובה כי היא מרמזת לתת לעצמנו את הרעיון השגוי של קיומנו.
אנחנו מאמינים שאנחנו בני אלמוות ושמחלות, תאונות וכל הדברים האלה קורים לאחרים אבל לא לנו וברור שזה לא המצב. כולנו בסופו של דבר נזדקן, נהיה חולים בצורה כזו או אחרת, ונמות כשהכל ייאמר ונעשה.
פעם הייתה לנו מנטליות הרבה יותר סובלנית בנוגע למוות. הצלחנו להתמודד עם הפרידות והאבל בצורה הרבה יותר בריאה ממה שאנחנו עושים היום. מה שלא אומר שזו הייתה חוויה נעימה, אבל זה היה משהו שהיה חלק מהחיים. בואו נגיד שזה היה מקובל יותר בתור המחיר על שהתמזל מזלנו להכיר את העולם הזה.
מה קובע אם אבל הוא בריא או לא?
אבל הוא תהליך הכרחי כדי להתגבר על אובדן. אנחנו לא מדברים רק על אובדן של אנשים, אלא גם על סוגים אחרים, למשל, אובדן עבודה, בריאות או בן זוג. במובן זה, עצב, כרגש בריא, חייב לשחק את תפקיד הגיבור; זה עוזר לנו לעבד את מה שקרה, לנקז את הפצע הזה על הנשמה שלנו, כך שאחרי שיעבור מספיק זמן, בדרך כלל בין שישה חודשים לשנה, נוכל לחזור לחיינו בצורה נורמלית.
לפעמים, אנחנו לא מתאבלים בצורה ראויה ונתקעים באחד משלביו. ראוי להזכיר שיש שלבי אבל שונים (הכחשה, זעם, האשמה, קבלה...) ואולי נעבור את כולם ואולי לא. זה תלוי בכל אדם.
אבל בצורה בריאה או לא בריאה יהיה תלוי במה שנספר לעצמנו על המוות או האובדן שהתרחש, על הכל. אבל זה יהיה תלוי גם איך נתמודד עם החיים החדשים שלנו ונפעל בלי מה שנעלם עכשיו.
כתיבת מכתב
בטיפול, אנו משתמשים בטכניקות רבות המבוססות הן על הרגשות שלנו והן על המחשבות וההתנהגויות שלנו כדי להשתפר ולהתקדם בתהליכי אבל. אחת הטכניקות הללו היא כתיבת מכתב כדי להיפרד. זה עשוי להיות מופנה לאדם שנפטר, לעבודה שאיבדנו, לבן זוג, לבריאות שלנו או כל דבר שאנו אישית מרגישים כאובדן משמעותי.
כתיבת מכתב היא, בסופו של יום, טכניקת הסבר שמטרתה להפחית לאט לאט את עוצמת הרגשות שלנו כדי שבסופו של דבר נרגיש נוסטלגיה בריאה, אך לא דיכאון לא בריא, זעם, חרדה, או אשמה.
זה חשוב מאוד כי יש רגשות, כמו עצב, שהם בעלי בריתנו ועוזרים לנו להטמיע את המתרחש כדי לעשות שימוש במשאבים שלנו ולמצוא פתרון ככל האפשר.
אבל אחרים, לעומת זאת, עוצרים אותנו, חוסמים אותנו ומונעים מאיתנו להתמודד עם המצב. רחוק מלפתור את זה או לשים את מה שקרה לפרספקטיבה, הם גורמים לנו אי נוחות עזה מדי שאינה נותנת לנו לחשוב או לפעול בבהירות ולטובתנו.
איך אנחנו נפרדים?
איך נכתוב למשהו או מישהו שכבר לא שם? איך אנחנו נפרדים? מה זה שעלינו לעשות? קח נייר ועיפרון ודמיין שמה שאיבדת עדיין שם, במציאות הפסיכולוגית שלנו, למרות שהוא לא שם במציאות הפיזית.
התחל בברכת שלום, ספר להם מה שלומך מאז שהם עזבו וסיים בהבעת הכרת תודה על כל הזמן שהם היו שם. הם כבר לא איתך וזה עצוב, אבל זה היה גם נהדר שהתמזל מזלי פעם אחת להיות איתם בקשר. נהנית, ניצלת את זה וכמו בכל דבר בחיים, זה יצא לדרכו והגיע לסיומו.
השלב הזה הסתיים, זו המציאות של המצב, אבל לא פחות אמיתית היא העובדה שיש אנשים שאפילו לא הצליחו ליהנות ממה שהיה לך פעם בחייך. ככזה, המכתב חייב להסתיים בנימה חיובית, אסיר תודה, בגישה של הערכה, מתוך מודע לכך שבחיים האלה הכל סופי, אבל בסופו של יום להיפרד ממה שעבר ולא יחזור.
ככל שתמשיך לתרגל את ההסבר הזה ותפסיק להימנע מכל הדברים הנוגעים לאובדן, הרגשות שלך יפסיקו להיות כל כך עזים, כל כך תכופים וכל כך ממושכים, והיכולת שלך להתמודד עם מצבים אלה תשתפר במידה ניכרת. תסתגלו למצב האמיתי, תקבלו וסבלו אותו בשלווה, למרות שתמיד תזכרו זאת בחיבה ובמנה קטנה של נוסטלגיה.
