כשהדרך היחידה לצאת היא לחיות?
אנחנו לא עוצרים לעתים קרובות כדי לחשוב על כמה נפלא זה לחיות באמת, בכל הרגשות, המחשבות והאפשרויות שלנו. או איך ביום אחד אנחנו יכולים לכעוס, להרגיש מוטיבציה, להיות שמחים, להיות עצובים, לאהוב, להיות נאהבים, לעזוב, לחזור, לעשות ולבטל.
כל זה עשוי להיראות מעט ברור. והיום, יש לנו גישה ליותר מדיה ממה שאנחנו יכולים לצרוך, אז פשוט להחזיק מדיה לא אומר כלום. עם זאת, אנחנו עדיין מנהלים את הזמן שלנו בצורה שתאפשר לנו לצרוך כמה שיותר ממנו.
אבל מה אם לא יכולת לעשות שום דבר מלבד לחשוב, להרגיש או פשוט לחיות? שימו לב ש"חי" לא נכלל בין החוויות היומיומיות שמנינו למעלה, שאולי לא הבנתם בהתחלה. "לחיות", מובן כ"להמשיך לחיות" או "להישאר בחיים", זה משהו כל כך בסיסי שאנחנו אפילו לא חושבים על זה.
אבל אנשים רבים ברחבי העולם קמים כל בוקר והולכים לישון כל יום עם הדילמה הזו. אנשים שרגילים לרווחה כללית מתקשים להבין מה זה להיאבק רק כדי להמשיך לחיות, בתנאים כמו רעב, עוני, מחלות סופניות וכמובן מלחמה.
המאבק לחיות
נשתמש בדוגמה האולטימטיבית ונתמקד במלחמת האזרחים בסוריה. חמש שנים חלפו מאז החלו אזרחים סורים למות ללא הבחנה. נכון להיום, יותר מ-250,000 חיים נפלו.
למרות שהפכנו לחוסר רגישות להפצצת ידיעות דומות שאנו שומעים מדי יום, בחברות שבהן החיים הללו אבדו, ההשפעה המפלצתית מורגשת בכל הרמות. אי אפשר יהיה לסכם במילים את היקף הזוועות שספגו ניצולי הסכסוך הזה.
למרות זאת, כל הסורים עומדים בפני אותה דילמה: לחיות או לא לחיות? האם אשאר בחיים הלילה? האם אחיה לראות את בתי גדלה? אלו שאלות הגיוניות, אנושיות ואפילו הכרחיות שיש לשאול במצב שבו 512 פצצות מוטלות על האוכלוסייה בכל יום.
ובכן, כנגד כל הסיכויים, השורדים מחזיקים מעמד נפשית. הם לא מאבדים את עשתונותיהם. הם נלחמים כדי להישאר בחיים נפשית ופיזית. ולא רק זה, הם גם מוצאים דרך להבין את הקונפליקט ולעשות משהו בנידון.
הם נוטשים את בתיהם כדי להגר למקום אחר, הם נלחמים בהתנגדות עם ערובה מועטה להצלחה, או שהם לוקחים עבודה כדי לתמוך באנשים נזקקים (בניית סדנאות לנשים שמעולם לא עבדו קודם לכן, משרות עוזרות רפואיות בבתי חולים, עבודות מידע ותיעוד וכו').
הם נשארים ערניים, עם עצבים מנופצים ופנים בקושי מורכבות, שומרים בחיים את המנהגים המעטים שהמלחמה שכחה להרוס. הם נלחמים כדי לקיים את משפחותיהם. וכשאני מדווח על המציאות העצובה הזו, שאלה אחת מצלצלת בקול רם יותר ויותר במוחי: איך הם מסוגלים לעשות זאת?
"כמה ילדים יצאו מרחוב צדדי, שם יצרו מעגל והתחילו לשחק ולצחוק. אבל זה לא היה לי מצחיק. דעתי עדיין הוסחה מהמטוס שריחף מעל ראשינו, שיכול לקרוע אותם לגזרים. תוך שניות. שתי אמהות עמדו בדלת, מדוכאות".
- המעבר: המסע שלי אל הלב השבור של סוריה - סמר יזבק, 2015 -
איך אפשר לחיות?
קשה לדמיין איך בני אדם מסוגלים לשרוד מצבים כאלה. אנחנו יכולים לחשוב על כמה הסברים להתנהגויות אלטרואיסטיות כאלה, כמו חוסן, פחד עז או הרגשה חברתית של אחדות במצוקה. זה יכול להיות מוסבר גם על ידי היכולת של בני אדם לנרמל דברים שלכאורה בלתי אפשרי לנרמל, כמו מוות.
כל ההסברים הפסיכולוגיים הללו, ורבים נוספים שלא הובאו כאן, יכולים להיות התחלה נכונה בהבנה כיצד פועל המוח של מישהו במצב כזה. אבל לכולם דבר אחד משותף: אין ברירה אלא לחיות.
זה עלול להישמע חסר רגישות ואפילו צבוע אם נגיד את זה מתוך ביטחון הבתים שלנו. אבל יש בזה הרבה אמת. לשם הבהרה, מדוע אמרנו שאין להם אפשרות אחרת? זה לא לגמרי נכון, תמיד יש להם את האפשרות לא לעשות כלום ולחכות כדי לגלות אם הם חיים או מתים בידי התוקפים שלהם. הם יכולים לעשות זאת, וזה גם יהיה הגיוני, בהתחשב בנסיבות.
כשאנחנו אומרים שאין להם אפשרות אחרת, אנחנו מתכוונים שכבני אדם, זה בטבע שלהם לדחוף את עצמם לקראת הישרדות. לקראת ניצול מיטבי של המשאבים הנפשיים והפיזיים שלהם. לקראת לחימה וחיפוש משמעות. ראינו דוגמאות לכך אצל ניצולים רבים שסיפרו את חוויותיהם לסופרים ופסיכואנליטיקאים, כמו ויקטור פרנקל, אריך פרום ובוריס סירולניק, בין היתר.
משהו משותף
וזה משהו שהניצולים האלה בהחלט חולקים עם כולנו: הטבע האנושי. הטבע שמאפשר לנו להרגיש פחד, להיות גמישים, לנרמל, להילחם או לברוח, הוא אותו טבע שהופך את ימינו לעשירים כל כך ברגשות, מחשבות ואפשרויות. אבל, מעל הכל, הכל עניין של הדחף לחיות.
יכולנו לחיות מנוכרים מהעולם החיצון, סגורים בבועה של מידע. יכולנו לבחור לא לעשות שום דבר בקשר לסכסוך הזה, או שאנחנו יכולים לבחור לעשות הכל. אבל לא משנה מה, תמיד יהיה לנו המשאב הבלתי ניתן לטעויות שהוא האנושיות שלנו. תמיד נסתכל על העולם דרך עיניים אנושיות, נרגיש כמו בני אדם, ונלמד כמו בני אדם. ללמוד שאם אנחנו לא מסוגלים, אם אין מוצא אחר, אם הכל נראה אבוד, תמיד תהיה לנו אפשרות לחיות.