אהבה אפלטונית: תשוקה שלעולם לא תסופק
אפלטון אמר פעם שאנחנו אוהבים רק את מה שאנחנו רוצים, ואנחנו רוצים רק את מה שאין לנו.
בתקופתו כבר הרגישו אנשים את התחושה ההרסנית שכולנו מכירים יותר מדי היום: חוסר שביעות רצון קבוע מהחיים.
זה כאילו שתמיד חסר לנו משהו, לא משנה אם אנשים אחרים מקנאים בנו או שיש לנו על מה להתלונן. יש בתוכנו ריק מתמיד שאנחנו לא יודעים איך למלא.
נראה שהתחושה הזו מתרחשת לרוב במערכות יחסים רומנטיות. יש כל כך הרבה אנשים שעושים אידיאליזציה לאהבה. הם צריכים שזה יהיה מושלם, בדיוק בכמות הנכונה.
הרומנטיקה הנוסטלגית הזו, האהבה הזו להתאהב (ולא באף אדם במיוחד), היא שגורמת לנו להרגיש כל הזמן לא מסופקים. רעיון האהבה הזה אינו מבוסס על המציאות. במקום זאת, זה מבוסס על הפנטזיה של מה שיכול להיות או היה יכול להיות.
במקרה הנדיר שצורת אהבה אפלטונית זו מובילה למערכת יחסים, האדם מרגיש מרומם, שיכור. זה מחפה על הריקנות שגרמה להם לסבול כל כך.
הבעיה היא שעם הזמן הם מתחילים לאבד עניין וחוזרים לאותה דינמיקה אפלטונית שהם כל כך רגילים אליה: לרצות משהו בלתי ניתן להשגה וליהנות מהסבל שלהם.
רצון והנאה
יש כל כך הרבה אנשים שרק מוצאים הנאה בתשוקה. געגועים, חלומות, תקווה ואידיאליזציה הם מה שמניע אותם.
אבל כשהם באמת מקבלים את מה שהם רוצים, הם משתעממים. ברגע שיש להם את מה שהיה אמור לגרום להם להרגיש שלמים, אין יותר מקום לתשוקה.
הם מוצאים משהו אמיתי ולא מושלם, והוא אף פעם לא ממלא את הציפיות שהיו להם כשהם כל כך כמהו אליו.
בסופו של דבר הם בורחים, בורחים בחיפוש אחר מנה חדשה של געגוע ותשוקה. כי זה מה שבאמת גורם להם להרגיש חיים.
למרות שהם סובלים, זה מתוק וממכר. הם חושבים שצריך להיות משהו טוב יותר בחוץ. אם אין, אז הם עדיין לא מצאו אותו, והם ממשיכים בחיפושיהם.
לעתים קרובות מדי אנו חושבים שהאושר נמצא במקום אחר. אם רק נוכל למצוא איפה זה כביכול מחכה לנו, חוסר שביעות הרצון היה נעלם.
אבל לבסוף אנחנו מבינים שזה לא באמת ככה. למעשה, יש לנו כבר את כל מה שאנחנו צריכים כדי להרגיש שלמים. אם רק ידענו לשנות רק כמה דברים בחיי היומיום שלנו - כאלה שעולים כסף רק לעתים רחוקות - לא היינו צריכים ללכת לחפש אושר במקום אחר.
הבעיה היא שאנחנו מפחדים לעשות את השינויים האלה. הם גורמים לנו לחוש חרדה וחוסר ביטחון, ולכן אנחנו נאחזים במה שיכול היה להיות במקום ליצור את המציאות שלנו.
למד לאהוב את מה שיש לך
זה נורמלי לחלוטין לרצות משהו שאין לך, וברוב המקרים זה מקור מוטיבציה חיובי. אבל כשהרצון הופך לצורך ומוביל לכאב ולסבל, אז אתה נתקע ומתחיל להרגיש ריק, לא מרוצה ולא מסופק.
באופן פרדוקסלי, דרך החיים הזו לא נותנת לך לחיות. אתה לא חופשי, אלא עבד לרעיון של איך אתה חושב שהחיים שלך צריכים להיות.
לכן, חשוב ללמוד לאהוב את מה שיש לך, בין אם זה הזוגיות שלך, עבודה, חברים או עיר. יש הרבה דברים חיוביים בכל הדברים האלה שאנשים אחרים היו רוצים לעצמם.
אתה צריך לנגב את כתמי השגרה וההתפכחות מהמשקפיים שלך, להחליף את העדשה ולשנות מרצון את ההיבטים בחייך שאתה לא אוהב. ותעשה את זה עם כמה שיותר תקווה.
אם אתה מסוגל להעריך ולהיות אסיר תודה על כל יום שאתה חי, אז תפסיק להתגעגע לדברים שמעולם לא היו לך. תלמדו לחיות בהווה ולהיות מרוצים מכל מה שיקרה. תקבלו מצוקות ותקבלו משהו חיובי מכל חוויה.
תפסיק לתת למוח שלך לנדוד לעתיד ולהתלונן ללא הרף על חייך. הישארו איפה שאתם, קחו סיכון ושנו את מה שאתם לא אוהבים בחייכם.
אבל אל תשאף לשלמות או לחלומות בלתי אפשריים שלעולם לא יתגשמו. מה שכבר יש לך מושלם, אז למה שלא תתחיל לנצל את זה?
