אבחון יתר בבריאות הנפש
תופעת אבחון יתר בבריאות הנפש נובעת מהנטייה לתייג התנהגויות מסוימות כפתולוגיות, גם כשהן אינן. אבחון יתר נפוץ בתחום הפסיכיאטריה. לא רק שזה מוביל לאבחנות שגויות, אלא שאנשים רבים בסופו של דבר לוקחים תרופות כשהם לא באמת צריכים אותם.
האופי הסובייקטיבי של תהליך האבחון מהווה בעיה בפסיכיאטריה מזה זמן רב. הפסיכיאטר אמור לקבוע אם למטופל יש הפרעה נפשית על סמך התצפיות שלו ומכשירי האבחון הלא מדויקים. בהינתן תנאים אלה, קל לעשות טעויות שמובילות לאבחון יתר.
ההתייחסות האבחנתית המקובלת ביותר היא המדריך האבחוני והסטטיסטי של הפרעות נפשיות (DSM). קבוצה של פסיכיאטרים (בעיקר מאירופה) מעצבת את המדריך. הם מצביעים כדי לקבל החלטות לגבי הגדרה והכללה של הפרעות במדריך. הגרסה הראשונה של המדריך זיהתה 60 הפרעות. עם זאת, הגרסה העדכנית ביותר מזהה יותר מ-500.
"מי שיודע רק על רפואה, אפילו לא יודע על רפואה."
-אבל סלזאר-
האם קיימת בעיית אבחון יתר בבריאות הנפש?
הנתונים מצביעים על כך שאבחון יתר בבריאות הנפש מהווה בעיה. אם תיצמדו להגדרות המחמירות של הגרסה העדכנית ביותר של ה-DSM, מומחים מצביעים על כך של-70% מהאוכלוסייה יש מחלת נפש כלשהי. לא רק זה אלא שכולם יהיו מועמדים לסמים.
ה-DSM-5 כולל כמה הפרעות שאפילו אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש עצמם מטילים ספק ברצינות. לדוגמה, קיימת הפרעה ב-DSM הנקראת "תסמונת סיכון פסיכוזה", המורכבת ממאפיינים המעידים על אפשרות גבוהה לפתח פסיכוזה בעתיד. אבחנה זו מהווה הצדקה מספקת לטיפול תרופתי בתרופות אנטי פסיכוטיות.
אם תעצרו ותחשבו על זה, כמעט כל אחד יכול להיות מאובחן עם תסמונת זו בשלב מסוים בחייו. מעולם לא הרגשת שאתה "הולך להשתגע" אבל לא הרגשת? טיפול בהפרעה שעלולה להתרחש בעתיד הוא אבסורד. זה כמו לרשום תרופה ללחץ דם גבוה לילד עם הורה עם יתר לחץ דם, כי הם נמצאים בסיכון לפתח את זה בשלב מסוים.
דוגמה נוספת היא "הפרעת אישיות לא מתפקדת עם דיספוריה". "הפרעה" זו בעצם מתארת אדם לא חברותי, אנוכי ולא אמפתי. לפי ה-DSM, מישהו עם ה"מצב" הזה הוא גם מועמד טוב לטיפול תרופתי. במציאות, יש להם פשוט אישיות לא נעימה. ב-DSM-V, די בהרגשה עצובית ביותר במשך יותר מחודש לאחר מותו של אדם אהוב כדי להיות מאובחן עם דיכאון.
ההבדל בין להפרעה לבין פשוט לא להרגיש טוב
קשה להגדיר את הגבולות בין בריאות ומחלות בתחום בריאות הנפש. אחרי הכל, "נורמלי" הוא מושג מאוד סובייקטיבי וקשור להקשר הספציפי של הפרט. כמו כן, חשוב לציין שלהיות אנושי תמיד כרוך בכמות מסוימת של סבל. חיים הם שם נרדף להתמודדות עם אי ודאות מתמדת.
לעולם לא יהיה לך כל מה שאתה רוצה, וגם לא יהיו לך חיים מאוזנים לחלוטין. כולם מתמודדים עם סבל כי המוות קיים וזו כפייה אכזרית. אף אחד לא יכול להימנע מתחושת תסכול מנסיבות שאינן בשליטתו וכולם אנוכיים או "רעים" במידה מסוימת.
הגיוני שיהיו לך תקופות בחייך שבהן אתה מרגיש עצוב ואחרים שתיאבק בחרדה. חלק מהפסיכואנליטיקאים מאמינים ששלושה אפיזודות של פסיכוזה במהלך חייך זה נורמלי לחלוטין. הכל תלוי במה שקורה סביבך. כפי שהזכרנו לעיל, בעיות שהן נורמליות לחלוטין מוגדרות כהפרעות, מה שמוביל לאבחון יתר בבריאות הנפש.
גישה שונה להפרעות וסבל
עד לאחרונה, האבל על אובדן אדם אהוב טופל בנוחות הקהילה הקרובה של הפרט. כולם מבינים שמידה מסוימת של סבל הייתה נורמלית והכרחית. אולם כיום, רשתות התמיכה הללו הולכות ונחלשות.
כיום, קשה יותר לבטא כאב רגשי, וזו הסיבה שאנשים שסובלים מרגישים לבד. הרעיון שאנחנו אמורים להיות מאושרים כל הזמן מפעיל הרבה לחץ על כולם. אנשים רבים אפילו לא נותנים לעצמם לסבול. לפיכך, הדרך שלהם להתמודד עם תחושות אלו היא כדור שנרשם על ידי פסיכיאטר.
לטוב ולרע, טיפול תרופתי הוא דרך לנהל אי נוחות אינדיבידואלית וקולקטיבית. אבחון יתר הוא מציאות דו-כיוונית. מצד אחד, יש לך פסיכיאטרים אורתודוקסים, שעובדים בטווח צר מאוד של אבחון והתערבות. מצד שני, יש לך אנשים שסובלים אבל מסרבים להבין את הכאב שלהם. במקום זאת, הם מבקשים חומר כימי שיעזור להם להדחיק אותו.
