כשלהיות עצמך פירושו לאכזב משפחה?

לפעמים להיות עצמך פירושו לאכזב את המשפחה. לפעמים זה כמעט נדרש כדי להיות חופשי. לאשר את עצמנו מחדש כאנשים, כאינדיבידואלים, הראויים לאושרנו ומחברי העצמאות שלנו. תשאול או שבירת ציפיות משפחתיות הוא צעד בריא שמחדש אותנו מבפנים ומבחוץ, ובמקביל מאלץ את אהובינו לקבל את ההחלטה הקשה לקבל אותנו כפי שאנחנו, או לשחרר אותנו.

זה לא קל. במהלך השלב הראשון של מחזור החיים, יש רגע שבו ילד מתעורר והופך מודע לחלוטין לאי ההתאמה העדינה הקיימת במשפחות רבות. הילד עשוי לשים לב, למשל, שההורים נותנים עצות נחרצות, אבל אז לא מיישמים את זה על עצמם. הילד גם מרגיש לא בנוח עם האופן שבו ציפיות ההורים המוצבות על ראשה שונות כל כך מאלה שהיא יוצרת בחופשיות, שוקלת ומרגישה.

ציפיות משפחתיות הן כמו אטומים קטנים שמתרסקים זה בזה. הם יוצרים חומר בלתי נראה שאף אחד לא מודע אליו, אבל הוא חונק. מקורם ממערכות עוצמה ואמונות בין-דוריות. הם קודי התנהגות לא מדוברים ולא כתובים אשר באים לידי ביטוי בעל פה ובאמצעות טון ושפה לא מילולית.

מבלי שנרגיש, אנו מעוצבים על ידי שורה של אמונות ותכונות שאנו מפנימים בשתיקה ובקושי מסוים. עד שאנחנו מבינים שאנחנו לא מתאימים לפאזל, אנחנו סוף סוף מבינים שהמשפחה ה"תפקודית" שלנו אולי לא כל כך מתפקדת אחרי הכל. יותר מדי שתיקות ופרצופים מושפלים שנמנעים מלהסתכל אחד על השני. זה אז אתה מחליט לעשות שינוי, למצוא את הדרך שלך ולהסתכן באכזבה של יקיריכם.

המורכבות של קשרי משפחה

כשלוקאס הגיע לעולם, אמו הייתה בת 41 ואביו בן 46. עבור הוריו, הבאת ילד יחיד לא הייתה בחירה. זו הייתה תוצאה של מסע ארוך וקשה. לפני שנולד אמו סבלה מארבע הפלות, ואחריו עברה עוד אחת. שלא באשמתו, הוא בסופו של דבר היה הניצול הבודד שמשפחתו הקרינה עליו כל מיני ציפיות. הוא לבדו נשא את המשקל של אוסף שלם של תקוות, חלומות ותשוקות.

עם זאת, לוקאס מעולם לא היה תלמיד טוב. הוא לא היה צייתן ולא רגוע והוא בהחלט לא ציית. החלק הגרוע ביותר היה שבמהלך כל הכישלונות שלו בבית הספר, הוא נאלץ לחיות עם רוחות הרפאים של אחיו הבלתי נראים. למרות שהם מעולם לא נולדו, הוריו תמיד שמרו אותם בקרבת מקום. "אני בטוח שאחד מהם היה מהנדס, כמוני", "אני בטוח שאחד מהם היה יציב יותר, אחראי יותר..."

בנוסף לאידאליזציה המתמדת של הוריו לגבי מה שיכול היה להיות, לוקאס נאלץ להתמודד גם עם עוד מסר לא מתוכנן שהגיע מדודות, דודים וסבים. "תקשיבי לאמא שלך, תוותרי על מוזיקה ותמצאי לעצמך עבודה אמיתית. ההורים שלך סבלו כל כך בשבילך וזה לא יעלה לך כלום לשמח אותם פעם אחת..."

עכשיו, כשהגיע סוף סוף לגיל שבו הוא יכול לקבל את ההחלטות שלו, לוקאס מחליט לנסוע לחו"ל כדי ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון. הוא יודע שהוא הולך לאכזב את משפחתו. הוא יודע שהוא עומד לגרום לכאב, אבל הוא לא יכול להיות חלק מהפרדיגמה המשפחתית הזו המלאה ברוחות רפאים וציפיות בלתי אפשריות. לוקאס צריך להיות נאמן לעצמו ולהיות המחבר של העתיד שלו.

להיות עצמך פירושו לאכזב משפחה, אבל זה הופך לשדרה להארה

בשנה שעברה ביצעה אוניברסיטת יוטה מחקר מעניין מאוד שהסביר אילו אסטרטגיות יעזרו בצורה הטובה ביותר לאנשים הרואים עצמם ככבשה שחורה של משפחותיהם הגרעיניות. לא יפתיע אף אחד שהמצב (מעבר לסמליות הברורה של המונח) מורכב ביותר. כל כך מורכבים שרוב הבעיות הרגשיות שלנו מקורן בהתנגשות של ערכים, צרכים ואמונות שיש לנו במשפחה שלנו.

לדעת כיצד להגיב ולנהל ביעילות את המציאות הזו חיונית לרווחתנו. שלוש המסקנות שהוסקו ממחקר זה יכולות לשמש מדריך למי שעובר על בעיות משפחתיות.

• עלינו לחשוב על עצמנו כעל "כבשה שחורה עמידה", אנשים המסוגלים להתגבר על מצוקות כדי להתקדם, מבלי לשכוח את כל מה שחווינו ולמדנו.
• מציאת עזרה, תמיכה או הדרכה מחוץ למעגל המשפחתי שלנו חיונית כדי להיות מסוגל לראות דברים מנקודת מבט אחרת, להאמין בעצמנו ולהיות בעל האומץ לקבל החלטות.
• להיות אסרטיבי עם המשפחה שלנו הוא גם המפתח. ביטוי הצרכים, המחשבות והרצונות שלנו בקול רם לא צריך להיות איום אם אנחנו עושים זאת בכבוד, בגרות ושכנוע. אם מישהו מתאכזב, זו פשוט תהיה דרך מהירה והכרחית להתקרב לאמת.

יחד עם זאת, עדיף לא לחשוב על עצמנו כ"שוליים". למרות העובדה ש"כבשים שחורות" רבות אינן מוטרדות (לפחות מבחוץ) מהיותן היסוד "המשבש" או ה"מאתגר" במשפחה הגרעינית, לפעמים הן בסופו של דבר עבדות לתווית שיש לאחרים מונחת עליהם (והם מצאו גם תמיכה מסוימת). בהקשר זה, "הכבשה השחורה" עשויה לחלוק עקרונית עם כל ציפייה משפחתית או כלל לא כתוב, למרות שהם למעשה לא מרגישים כך.

הבה נשקול מחדש את הערך המוטה הזה שנחבט בנו כל כך הרבה זמן, ונבין שלפעמים לאכזב מישהו אין קונוטציות שליליות. זהו מעשה הכרחי כדי לאשר מחדש את זהותנו כיצורים עצמאיים עם הדעות שלנו.