שינוי פרספקטיבה: האם אתה הזאב בסיפור של אחר?

לפעמים, כמעט בלי לשים לב, אנחנו הופכים לרעים בסיפור, אנחנו הופכים ל"זאב" של כיפה אדומה. בזמנים אלו עלינו להתאמן בשינוי פרספקטיבה. אנחנו הזאב הרע הגדול כי סיפרנו למישהו מסיבה טובה, אמרנו את האמת בקול רם או פעלנו לפי הערכים שלנו. אנחנו הזאב הרע כי התערבנו בחייהם ולא עשינו את מה ש"היינו אמורים" לעשות. זה דבר מסוכן ליפול למלכודת של סיווג והפרדה של הסובבים אותנו ל"אנשים טובים ורעים". אנחנו עושים את זה כל כך הרבה שאנחנו בקושי שמים לב לזה. לדוגמה, אם ילד צייתן, רגוע ושקט, אנו מיד אומרים שהוא "טוב". עם זאת, אם יש להם אופי, עונים בחזרה, חסרי מנוחה ונוטים מאוד להתקפי זעם, אז אנחנו לא חושבים פעמיים על להגיד בקול רם שהם ילד או ילדה "רעים".

לעתים קרובות אנו פועלים בהתאם לרעיונות שנבנו בעצמנו לגבי מה שאנו מצפים מאחרים. כבר החלטנו מה אנחנו רואים לנכון ומכובד, לגבי מה שאנחנו מבינים כאצילות או טובות. וכך, כאשר רק חלק אחד של זה "נכשל", כאשר מרכיב בודד של ההנחיות הפנימיות שלנו לא מתקיים או מוצג, אז אנחנו לא מהססים לסווג את האדם הזה כחסר התחשבות, רעיל או אפילו "מרושע".

להיות הזאב בסיפור של מישהו אחר זה די נפוץ. עם זאת, ברבים מהמקרים הללו יש צורך לנתח את האדם שחי תחת מכסה המנוע האדום הזה.

כשיוצרים "סיפורים" משלנו נותן לנו ביטחון

כיפה אדומה היא ילדה צייתנית. במסעה ביער היא יודעת שאסור לה לעזוב את המסלול. יש כללים שעליה לפעול לפי מה שלימדו אותה. עם זאת, כאשר הזאב מופיע, נקודות המבט שלה משתנות. היא שבויה ביופיו של היער, בקול הציפורים, במגע הפרחים, בניחוח העולם החדש ההוא כל כך מלא בתחושות שונות. הזאב בסיפור, אם כן, מייצג את האינטואיציה ואת הצד האחר של הטבע האנושי במלוא הפראיות שלו

המטאפורה הזו ללא ספק עוזרת לנו להבין טוב יותר הרבה מהדינמיקה שאנו נתקלים בה מדי יום. יש אנשים שכמו כיפה אדומה בתחילת הסיפור, מראים התנהגות לא גמישה ומווסתת. הם החליטו איך מערכות יחסים צריכות להסתדר, איך חבר טוב צריך להיות, איך עמית לעבודה צריך להתנהג ומה הופך בן ובן זוג מצוינים. המוח שלהם מתוכנת לחפש אך ורק קונפורמיות ואחידות, כי כך הם מקבלים את מה שהם הכי צריכים: ביטחון.

כשהסיפור משתבש

עם זאת, כאשר נפגע אקורד שגוי, כאשר מישהו מגיב, פועל או מגיב אחרת למה שציפו, הם נכנסים לפאניקה. האדם הזה הוא פתאום איום, וזה מתחיל לגרום לו ללחץ. דעה מנוגדת נתפסת כהתקפה. רעיון אחר, סירוב לא מזיק או החלטה בלתי צפויה מאכזבים אותם עמוקות ונתפסים כעלבון וכסרק.

כך, כמעט בלי לחפש את זה, לצפות את זה ואפילו בלי לרצות, הפכנו ל"זאב" של הסיפור, לאדם שהלך בעקבות האינטואיציה שלו ופגע בישות השברירית שחיה בתוך מכסה המנוע.

עם זאת, יש צד נוסף לסיפור: לעתים קרובות אנו מתנהגים כמו כיפה אדומה בעצמה, הילדה שעשתה את הטעות והמציאה את הסיפור שלה. אנחנו מתכננים ומתכננים תוכניות לגבי איך החיים שלנו צריכים להיות. על איך ליצור משפחה אידיאלית ואיך החבר הכי טוב שלנו צריך להיות. וכמובן, אותה אהבה מושלמת שלעולם לא נכשלת ושמשתלבת בכל חלק אחר בחיינו. רק לדמיין את זה ממלא אותנו בהתרגשות, המחשבה על זה נותנת לנו ביטחון ואנחנו נלחמים כדי שהכל יקרה כפי שהיינו רוצים.

עם זאת, כשהסיפור מפסיק להיות סיפור והופך למציאות, הכל קורס, ובתוך כך באים הזאבים לטרוף את הפנטזיות הכמעט בלתי אפשריות שלנו.

אנשים טובים ורעים: מי מהם אתה בסיפור?

להיות הזאב בסיפור של מישהו אחר זה לא נעים. יכול להיות שיש סיבות מוחשיות למה שאנחנו הזאב הזה. לא משנה מה המצב, אלו חוויות לא נוחות לכל הנוגעים בדבר. עם זאת, יש היבט מאוד בסיסי שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנו. לפעמים, להיות "הבחור הרע" בסיפור של מישהו אחר אפשר לנו להיות "הבחור הטוב" בסיפור שלנו. אולי היינו ה"גיבור" שהצליח לצאת ממערכת יחסים מעייפת ואומללה, או הדמות שהעזה לכתוב את "הסוף" בסיפור שכבר אין לו עתיד.

לפני שבסופו של דבר נהפוך לזאבים מבויתים החיים באגדות בלתי אפשריות, עלינו לאזור אומץ, להקשיב לאינסטינקטים שלנו ולפעול בתבונה, בכבוד ובערמה. לפעול לפי העקרונות, הצרכים והערכים של האדם עצמו זה לא להיות זדוני. זה פשוט לחיות לפי האינסטינקטים של עצמו, ולדעת שביער החיים, הטובים לא תמיד כל כך טובים והרעים לא תמיד כל כך רעים. הדבר החשוב הוא לדעת לחיות יחד בכנות אמיתית, ללא עורות זאבים או ברדסים.