חסד היא מתנה ששווה לחלוק

חסד הוא ערך שרבים מאיתנו עדיין מאמינים בו. זוהי שפת הכבוד וההתחשבות, היא הכרית שסופגת את המכות שאנו חוטפים בחיים, והמתנה שאנו מציעים באמצעות מבטים, מילים ומעשים קטנים. לאחר יום. להיות אדיב לא עולה כלום, אבל זה משיג כל כך הרבה.

לאו טסה נהג לומר בכתביו שמילים טובות יוצרות ביטחון, מחשבות אצילות נובעות טוב לב, ומעשים המסומנים בכבוד יוצרים קשר בל יתכלה. עם זאת, ברבים מסביבתנו, איננו רואים את הערך הזה מושרש כפי שהיינו רוצים.

מומחים במנהיגות ופסיכולוגיה ארגונית, למשל, יודעים היטב שחביבות או אלטרואיזם אינם מושגים המשתלבים היטב עם התכונות הדרושות כדי להבטיח לחברה פריחה בשוק. התחרותיות, הכוח, ההשפעה והחדשנות הם מעל לחברותא, וההכרה באדם האחר מועילה מעט, שכן היא רק תגרום לאדם לאבד מעמד, זמן ויעילות.

מצד שני, ולפי פליקס לוסדה, מנהל שיווק ויחסי ציבור, ומחבר הספר "פרוטוקול אינטליגנטי", מסביר שלהיות פחות אדיב נובע למעשה מעובדה קונקרטית. האדיבות החברתית מתפתחת, ובמקרה שלנו, היא עשתה זאת על סמך הקשר המסומן בחיפזון, לחץ וצרכנות. היכן שאדם מרוכז יותר ביקום האגואיסטי שלו מאשר בהסתכלות על כוכבי לכת אחרים בקרבת מקום.

אם אנחנו רוצים להניף שוב את דגל החסד, כדאי שנתחיל ביוזמת שינויים מסוימים בתוכנו.

האם אנחנו חיים בעידן של חוסר חסד?

נכון לעכשיו, לא חסרים כאלה שמאמינים שלהיות אדיב זה בזבוז זמן ומסתכן שיראו אותם כחלשים, או אפילו גרוע מזה, כקנאים. לדוגמה, בסביבת מקום העבודה, עמית לעבודה שהוא תמיד קשוב, אדיב ונגיש נתפס בחוסר אמון. כי, קרוב לוודאי, הוא מטפס שמחפש לעלות לתפקיד גבוה יותר ולהשיג חזקה בחברה.

טוב לב, בתורו, אינו תכונה שימושית ברמת הניהול. ככל שהם מנסים למכור לנו את העובדה שלמנהלים של היום יש אינטליגנציה רגשית ודינמיקה מכווננת בקבוצה שלהם, הדבר היחיד שהם באמת רוצים זה שהעובדים שלהם ישיגו את המטרות שלהם, ושהחברה תהיה תחרותית בכל פעם. שוק משתנה ומדכא.

אנחנו חיים בתרבות של " אני עושה מספיק בשביל מה שמשלם לי". בעולם הזה שמאופיין ב"אני" ו"עכשיו", בקושי יש לנו זמן להסתכל למישהו בעיניים, להגיד " בוקר טוב, איך הדברים מתנהלים?" או לשאול, "אתה צריך משהו?" כבר אי אפשר לשבת פנים אל פנים. מעבר ללוחות הזמנים נמצא הלחץ לטפח יחסים טובים יותר, וליצור אקלים טוב יותר של הבנה ושיתוף פעולה שבו כולנו יוצאים מנצחים.

בעידן זה של אנטיפתיה ומיידיות, טוב לב מתורגם לבזבוז זמן, ב-8% פחות פרודוקטיביות לחברה או בסיכון לאבד משהו חשוב במעגל החברתי שלנו אם נכבה את הטלפון הסלולרי בזמן שאנחנו עם חבר או שותף.

האם זה באמת שווה את זה?

גם בעתות משבר, יש תקווה בחסד

חסד הוא מתנה ששווה לחלוק אותה גם אם היא לא מוכרת, גם אם לא נקבל כל הכרת תודה בתמורה. איכשהו, גם אם זה נראה סותר, אנחנו משקיעים בעצמנו, בהרגשה טובה יותר, ומפתחים קרבה אמפתית שמקדמת צמיחה אישית ורגשית.

מצד שני, למרות שפילוסופים רבים עשויים לומר לנו שהמושג של חסד חברתי פוקע, עדיין יש תקווה. אנחנו מאוד מודעים לכך שהעולם המודרני הזה מעודד אותנו להיות אינדיבידואליסטים ותחרותיים, ושלחץ ועצבנות יאפשרו, מדי פעם, לגרוע מאיתנו לצאת החוצה. עכשיו, האם זה באמת מה שאנחנו רוצים להיות? לתוך אנשים שלא מסוגלים להילחם על קיום טוב יותר?

חשבו על הדורות הבאים ועל המורשת הבלתי מסבירת פנים שאנו נמצאים בסיכון להשאיר לילדינו אם לא נתחיל לעשות שינויים. עלינו להיות מודעים יותר ולהיות פעילים לשינוי זה בגישה ובמיקוד. איננו יכולים לשכוח שכאשר תינוק נכנס לעולם, הוא/היא מתוכנת להתחבר עם אחרים. למעשה, עד גיל 7 או 8 ילד הוא אלטרואיסטי ומשתף פעולה מטבעו. לאחר שלב זה, הם מתחילים להתמקד יותר בעצמם ולפתח התנהגויות המבוססות על תחרותיות.

אם נשקיע בהם זמן ונאמן אותם על ערך החסד עוד מהשלבים הראשונים שלהם, נשתול זרעים לעתיד אצילי ואמפתי יותר. התחילו אותם בשפת גוף ובאדיבות מילולית, תוך שאנו, במקביל, משקמים את עצמנו לגלות טוב לב מדי יום.

בואו ניקח בחזרה את מפתחות הנימוס, נרים את פנינו ממסכי הסלולר כדי שנוכל להסתכל אחד על השני, שם נמצא הודעות אמיתיות, כאלו שמגיעות מהלב ומהנשמה. בואו נתחיל היום בלהזעיף את המצח פחות, לשים את הבלמים על החיפזון שלנו וליהנות מהעולם בביסים קטנים בזמן שאנחנו מתנות חיוכים, ולהקדיש יותר זמן לאנשים שאנחנו אוהבים.

כי להיות אדיב זה בחינם, ולמרות שחלקם אולי לא מאמינים בזה, זה מרגיש ממש טוב.