התופס בשיפון: ספר ארור
הלוכד בשיפון הוא אחד הספרים האירופאים הידועים ביותר של המאה העשרים. הסופר, JD Salinger, הצליח ללכוד את מהות גיל ההתבגרות ברומן הזה. למרות שהביקורות היו קשות בהתחלה, הציבור עדיין העריץ את זה. עם הזמן היא הפכה ליצירה הספרותית שמתארת בצורה הטובה ביותר את גיל ההתבגרות. שפתו הישירה והוולגרית משקפת את המציאות. עם זאת, הוא גם היה מאוד שנוי במחלוקת כאשר הוא פורסם לראשונה ב-1951.
למרות השינויים שעברה החברה, ההתקדמות הטכנולוגית וההבדלים הברורים בין בני נוער אז לבני נוער כיום, התופס בשיפון הוא רומן שעד היום משקף את המציאות של בני נוער שמתקשים להסתגל או התאמה למערכת. אותם בני נוער שחווים את השלב שבין ילדות להתבגרות כזמן של הישרדות, מרד ומאבקים פנימיים.
העלילה די פשוטה. זה על בחור צעיר בשם הולדן קולפילד שמספר את חוויותיו בגוף ראשון. הוא תלמיד גרוע, הוא גורש מבתי ספר שונים, ונראה שמצבו לא משתפר כי זה עתה אמרו לו שהוא הורחק גם מבית הספר האחרון שלו. הולדן מחליט לא לספר להוריו כי הוא לא רוצה לראות אותם. במקום זאת, הוא חוזר לניו יורק באמצע הלילה ומתאכסן במלון בינוני. שם מתחילות ההרפתקאות שלו.
התפסן בשדה השיפון מספר את מסעו של הולדן. הוא נער שלא מרוצה מהעולם ונראה שהוא שונא את כולם והכל. הרומן הזה נכנס להיסטוריה כחביבם של פסיכופתים, אנשים לא מתאימים, אנשים עם בעיות נפשיות, מתבגרים ואפילו מבוגרים. למה זה היה כל כך מוצלח? למה זה כל כך שנוי במחלוקת?
"אני לא יכול להסביר למה אני מתכוון. וגם אם הייתי יכול, אני לא בטוח שהייתי מתחשק לזה".
-JD Salinger, The Catcher in the Rye-
התופס בשיפון, השתקפות של גיל ההתבגרות
אנשים רבים רואים את עצמם בהולדן. אבל מבוגרים לא מתייחסים אליו כמו בני נוער. מה המפתח? המפתח הוא לצייר דמות ניתנת לזיהוי בקלות, שהיא מרדנית ועל סף מיזנתרופיה.
עבור הרבה אנשים, גיל ההתבגרות הוא רק המעבר לבגרות, שום דבר אחר. שלב לא רלוונטי בחיים בו אנו מתמקדים בבית הספר ובעתיד ולוקחים על עצמנו אתגרים ואחריות חדשים.
עבור אחרים, לעומת זאת, גיל ההתבגרות הוא הרבה יותר מורכב ומעורפל. לחץ ואחריות אישית וחינוכית כאחד יכולים להוות מכשולים חזקים. ללמוד להבין את העולם ולהיות בעלות על מעשינו עלולים להפריע לשלב זה של החיים. סמים, אלכוהול, ניסויים, סקס והיכרות עם איך העולם עובד הם כולם חלקים של גיל ההתבגרות.
במהלך תקופה זו, אנו שמים לב למוזיקה, לסרטים ולתקשורת. אנחנו מחפשים דברים שאנחנו יכולים להזדהות איתם, אנחנו רוצים ללמוד יותר על עצמנו בדרכים שונות, ואנחנו רק רוצים להרגיש שייכים לעולם הזה. הולדן שונא את כל מה שקשור לחיים. הוא שונא את כולם, את בית הספר שלו, את החברה, את המערכת ואת העולם. האנשים היחידים שאכפת לו מהם הם האחים שלו. נראה שאפילו לא אכפת לו מהוריו.
"אני תמיד אומר 'שמח שפגשתי אותך' למישהו שאני לא שמח שפגשתי. אם אתה רוצה להישאר בחיים, אתה צריך להגיד את הדברים האלה."
-JD Salinger, The Catcher in the Rye-
אחד ההיבטים הבולטים של הרומן הזה הוא העובדה שהוא מסופר בגוף ראשון ושהוא משתמש באוצר מילים דמוי מתבגר. הולדן משתמש בסלנג ובאמירות גסות פופולריות. הוא משתמש בשפה לא נאותה כשהוא מדבר על אירועים היסטוריים.
אנחנו מתייחסים אליו בגלל האופן שבו הוא מתבטא. השפה שלו טבעית ורגילה. התיאורים הפיזיים שלו מדויקים מאוד גם לגיל ההתבגרות. במהלך הקריאה, ייתכן שתראה רמיזות לציפורניים כרוסות ואקנה, האופייניים במהלך גיל ההתבגרות.
עובדה בולטת נוספת ברומן הזה היא שאין בו אקשן. כן, הולדן בורח ומתקשה לאחר מכן, אבל שום דבר מטורף לא קורה. הפעולה היא סטטית, בדיוק כמו גיל ההתבגרות. הולדן פשוט מגביל את עצמו לספר את מחשבותיו ולבקר כל מה שהוא יכול. הוא חושב על עצמו, מה הוא אוהב ומה לא, ועל כמה העולם לא נוח. התפסן בשדה השיפון נוגע במעבר מילדות להתבגרות ובקשיים שהוא מלווה.
הולדן מתאר את עצמו כ"הלוכד בשיפון" כי זה מה שהוא רוצה להיות. הוא רוצה להיות אחראי על איסוף הילדים שרצים לבד לתהום. הולדן רוצה להגן עליהם מההלם שמרמז על סופה של ילדותם ותחילתה של תקופה שבה הם חייבים להיות מודעים למציאות.
הולדן קולפילד, הודאות של כמה פושעים
איך זה שספר שמשקף את גיל ההתבגרות הוא החביב על כל כך הרבה פושעים? אולי התחושות שמשתקפות בספר (המיזנתרופיה של הולדן ותחושותיו לא שייך לשום מקום) יכולות להיות חלק מהסיבות לכך שחלק מהפושעים תופסים את הרומן הזה כסוג של תנ"ך.
קל לנו להרגיש מחוברים להולדן ברגעים נחושים בחיינו. אולי נראה את עצמנו בו. הדרך שבה הוא חושב והדרך שבה הוא מרגיש עשויות לפעמים לשקף את התחושה שלנו באמת, מה שיכול לעזור לנו לא להרגיש לבד באותם זמנים.
רשימת הפשעים שבוצעו תחת "לוכד הצל של השיפון " די גדולה. רובם נפלו לשכחה משום שהיו פשעים קלים או פשעים שבוצעו נגד אנונימיים. עם זאת, הפשע הזכור ביותר הוא ללא ספק הרצח של ג'ון לנון.
ג'ון לנון נרצח על ידי מארק דיוויד צ'פמן, מעריץ שלו שראה בלנון אחד מאותם ילדים שרצים לתהום שהולדן תיאר. צ'פמן האמין שעל ידי התנקשות בו, הוא יציל אותו מהפרעות העולם, ויאפשר לחפותו לשרוד. לאחר ביצוע הרצח, צ'פמן קרא את "התפסן בשדה השיפון" עד שהגיעה המשטרה. בספר הוא כתב את "הווידוי שלי" וחתם עליו בתור הולדן קולפילד.
רוברט ג'ון בארדו וג'ון הינקלי הם שמות נוספים שמהדהדים כשמדברים על הרומן הזה. בארדו רצח את השחקנית הצעירה רבקה שייפר והינקלי ניסה להתנקש בחייו של רונלד רייגן. שניהם נשאו עותק של "התפסן בשדה השיפון" בזמן שעשו זאת.
לרומן הזה יש מורשת גדולה בשל הפופולריות שלו והחושך המקיף אותו, מאגדות אורבניות ועד למוזיקה בהשראת הספר ה"מקולל" הזה. זהו ספר חובה לבני נוער והוא ישיר ופתוח.
"מה שבאמת מפיל אותי הוא ספר שכאשר תסיימו לקרוא אותו, אתם מאחלים שהסופר שכתב אותו היה חבר נהדר שלכם ותוכלו להתקשר אליו בטלפון מתי שמתחשק. אבל לא קורה הרבה."
-JD Salinger, The Catcher in the Rye-
