Saudade: איזה רגש מבטאת המילה הפורטוגזית?

Saudade הוא נוכחות של היעדר. הרצון למישהו או למשהו שאנו זוכרים לטובה אך מכירים יישאר כנראה רק בעברנו. רגש עמוק שהוא כמו תערובת של עצב עם חיבה. זה משאיר אותנו עם הטעם המר-מתוק של משהו שלעולם לא יבוא, למרות שנשמור על תקווה.

Saudade, מילה חזקה

אף מילה באנגלית לא מפגישה את התחושה המאוד מסויימת הנובעת מזיכרון שמח שגם כואב. אבל הפורטוגזית הצליחה. הם מבטאים את זה עם המילה היפה, saudade. מילה מסתורית, מלאה במשמעות.

פילולוגים ובלשנים רבים חקרו אותו וניסו למצוא מאיפה הוא בא. אבל הם לא יכולים להסכים. זה גם ממש קשה להסכים בדיוק מה זה אומר.

מופשט וקשה להצמיד, מילה זו מקיפה אוסף שלם של רגשות ורגשות. הם מעוררים משהו רחוק דרך רגשות בהווה. בעצם זה כמו איך מנואל מלו, סופר פורטוגלי, מתאר את זה כ: " bem que se padece i mal que se disfruta" (הטוב שאנו סובלים והרע שאנו נהנים ממנו).

אנחנו יכולים להסתכל על זה גם מנקודת מבט פילוסופית. רמון פינירו מתאר את המונח כמצב נפשי שנובע מתחושת בדידות. וכך הסוגים השונים של בדידות יכולים לעורר סוגים שונים של סאדה. יש את זה שאנחנו יכולים לראות בנסיבות שלנו (אובייקטיבית), ואת זה שאנחנו חווים באופן פרטי (סובייקטיבי).

הסברים אחרים מחברים את זה לניסיונות שלנו לחזור לתחושת ביטחון בסיסית. למשל, דרך "אינסטינקט המוות", כפי שמסבירה הרופאה נוובה סנטוס. או דרך ההתעוררות הרגשית שמקומות הולדתנו גורמות. המשמעות של המילה הזו מקיפה כל כך הרבה, אבל אנחנו יכולים להסכים שזה מצב פסיכולוגי.

מעבר לנוסטלגיה

אנשים מגדירים לפעמים את הסאודה כנוסטלגיה. אבל, הניחוח של המילה הזו חורג הרבה מעבר לחומות הנוסטלגיה. מרגישה שזה לא סתם מפספס משהו. זה הולך רחוק יותר: להיות מודעים לחשיבות שיש לאנשים ולרגעים ספציפיים בחיינו. בידיעה ששום דבר לא יהיה כמונו בנו יותר.

כפי שאמרנו, המונח הזה רומז לשבירה של גל על חוף התודעה שלנו. ים סוער שבו ההיעדרות זוכה לתחושת נוכחות על ידי הצפת העולם הפנימי שלנו.

זה הרגע שבו אנו נזכרים בעיניים שלעולם לא נראה שוב. או בעור שלעולם לא ניגע בו יותר. הריח של המקום בו גדלנו, החצר האחורית בה שיחקנו בילדותנו. כל זאת בזמן שאנחנו צופים בשמש שוקעת לאט אבל בטוח, הרחק מהבית. סעודה הוא המקום שבו נפגשים האושר של הזיכרון והעצב של ההיעדרות.

סופרי התקופה הרומנטית הבינו זאת היטב. כי כמו שאמר הסופר והשחקן מיגל פלאבלה, הסעודה הכואבת ביותר היא זו שמגיעה ממישהו שאנחנו עדיין באמת אוהבים. זה שאנו מקשרים עם הריקנות הנובעת מהידיעה שאי אפשר להיות שוב ביחד.

אבל אנחנו מקבלים את זה כגורל, וכאשר משב רוח עצוב נוגע בפנינו, אנחנו זוכרים כמה שמחנו. דרך יפה, אבל גם כואבת לאהוב...

מקל על הטעם המר-מתוק של הזיכרון

סעודדה כואב. אבל צד אחד של זה הוא אושר. כי כשאנחנו מרגישים את זה, זה חורג מהרגשות שלנו. אנו זוכרים את האושר ומרגישים את העצב. יחד עם זאת, אנו יודעים היטב שאיננו יכולים לקבל את האושר בחזרה.

זה ללמוד איך להתענג על ההיבט הכי מריר-מתוק של הזיכרון. זה פרדוקסלי, אבל זה מנחם.

ספציפית, סאודה פירושה להרגיש חיים עם כל אטום בגופנו. וללמוד להעריך את כל מה שסביבנו. כל רגע, כל פרט, כל אדם. כולם יכולים לעורר בנו את הרגש הייחודי הזה איפשהו בין כאב לאושר.

מה איתך, מתי הסעודה מגיעה אליך?