גם גיבורים מוותרים לפעמים

יש גיבורים מסביבנו. הגיבורים שלנו הם האנשים שנלחמו ללא לאות בסרטן או בכל מחלה ארוכת טווח, ניוונית או קטלנית אחרת. האנשים שעם חוש ההומור והגבורה שלהם לא הפסיקו לחייך לעולם למרות מצוקתם.

הגיבורים שלנו לימדו אותנו שכדאי להילחם. הם לימדו אותנו שהעולם יכול לשנות צבע בהתאם לכוס שאתה מסתכל דרכה, שחברים אמיתיים תמיד נמצאים שם בזמנים הרעים, ושדברים שווים תמיד עולים קצת יותר.

כמו כן, לפחות עבורי, לימדו אותי שיש קרבות שעדיף להפסיק להילחם לאחר שהסוף סומן. הם לימדו אותי שלהיות כנה עם עצמו ועם רגשותיו לא אומר שאתה פחדן. אבל, מעל הכל, הם לימדו אותי שוויתור לא נוטה להתקבל היטב, למרות שבמקרים מסוימים זה הדבר הכי טבעי לעשות.

הכאב של הרצון ללכת

כשהגיבור שלי נודע שהוא חולה, הוא לא האמין, הוא היה בהלם. הכחשה הייתה השלב הראשון של האבל. החדשות היו מדהימות וקשות לטיפול. בשלב זה, הוא הגן על עצמו מסבל, לפחות למעט.

כשהחל לעבור בדיקות רפואיות, הוא התחיל להבין את מצבו. הוא הרגיש כמו שפן ניסיונות, לא היה מסוגל לשלוט בשום דבר סביבו. כל מה שהוא הרגיש זה כאב. הכאב הזה וחוסר השליטה הביאו אותו לשלב השני: כעס. בשלב זה הוא נעשה בלתי נגיש, קשה ועקשן. הייתה תקופה שבה נראה היה שאחרים אשמים בכאב שלו. אבל אני יודע שכך בדיוק הוא התמודד עם זה.

השלב השלישי, המכונה מיקוח, עבר במהירות מכיוון שמצבו החמיר במהירות. יהיה לו יום טוב, אבל הוא לא ידע כמה זמן זה יימשך, או אם היום הזה באמת יהיה היום הטוב האחרון שלו. הוא ניסה הכל כדי להתגבר על מחלתו, אך דבר לא השתנה.

לאחר מכן, הדיכאון תפס את דרכו פנימה, כי "אם אמות" הפך ל"כשאמות". אבל הוא לא נתן לציפורני הדיכאון ללכוד אותו, כי בפעם הראשונה הוא הפסיק לחשוב על עצמו והתחיל לחשוב על כולם, על האנשים שהוא משאיר מאחור.

וכך הגיעה הקבלה, השלב האחרון, הבלתי נמנע. קיבלת את המוות כמו עוד חלק מהחיים, כי לכל דבר יש סוף. הבעיה היא שהאנשים שאוהבים אותך לא יכולים לקבל את זה, כי אנחנו לא רוצים לשים את מה שאתה רוצה במקום הראשון.

אמרת לנו שאתה לא הולך לריב יותר, שאתה רוצה להיפרד מכולם כי אתה לא רוצה שנראה אותך מתדרדר, כי להילחם כבר לא עושה כלום. גורלך כבר כתוב, החלטת לחכות לבוא המוות, ואתה מבקש כבוד. אתה אומר לנו שזה כואב להיפרד מאלה שאתה משאיר מאחור, אבל זה כואב יותר לחיות, ושהכאב הפיזי של החיים הופך את המוות לקצת פחות מפחיד.

האנוכיות של לא לשחרר אותך

הם אומרים שצמיחה היא ללמוד להיפרד. מה שאומר שאני ילדה הפכפכה ומפוחדת, נצמדת אליך בכל כוחי. אני לא רוצה להיפרד ממך כל כך מהר. אני רוצה להיות איתך בימייך האחרונים, אני רוצה שתילחם בכל כוחך כדי לגרד עוד כמה שעות מהחיים.

אבל אני גם יודע שהכאב שאתה מרגיש הוא בלתי נסבל, ושזה אנוכי מצדי למנוע ממך להמשיך הלאה, לכעוס עליך שהחלטת לוותר, כאילו זה דבר רע. אני פועל כך כי לאבד אותך יהיה הדבר הכי כואב שאצטרך לעשות אי פעם, אבל לימדת אותי שאפשר לחיות עם כאב.

אל דאגה, כי היום החלטתי להיכנס גם לשלב הקבלה. קיבלתי את זה שאתה עוזב ושאני הולך לאבד אותך. ואל תדאג, אני יכול להגיד שכשאת הולך, החיים שלי נגמרו כי אתה כל החיים שלי, אבל זה לא נכון. אני פשוט אנוכי ואני לא רוצה לחיות בעולם בלעדיך. אבל אני לא מתכוון לאבד את עצמי בעצב, אזכור אותך תמיד ואחיה חיים מאושרים כמחווה לך ולמה שלא יכולת לעשות.

תמיד תהיו הגיבורים שלי

לכולכם שמחליטים לוותר, אני רוצה להזכיר לכם שלא תמיד גיבורים לובשים שכמיות או בעלי כוחות על. לפעמים הם לובשים תיק גב מלא בסיפורים, חלומות, חברים ומשפחה שהם צריכים להשאיר מאחור, אבל שהם לעולם לא ישכחו.

הדרך היחידה לחיות עם משמעות היא לקבל את הכאב שלך. קבל שלא לכל הסיפורים יש סוף טוב אחרי מסע ארוך. במקום זאת, לפעמים הם מסתיימים באמצע שאומרים להם. ולמרות שהסיפור לא גמור לגמרי ואין לו סוף טוב, זה סיפור שמותיר חותם.

זו קלישאה יפה בהוליווד לראות אנשים חולים שנלחמים עד הסוף, שהאומץ שלהם לא סוטה, אבל זה לא מה שקורה בדרך כלל. גם גיבורים מוותרים, אבל זה לא הופך אותם לפחות גיבורים.